הסרט הזה צולם בניר עוז חודש לאחר 7 באוקטובר – והוא פשוט חובת צפייה
"על כלבים ואנשים", סרטו החדש של דני רוזנברג, עוקב אחר נערה ששרדה את הטבח בקיבוץ שבעוטף עזה, אליו היא מגיעה כדי לחפש את כלבתה, שעקבותיה נעלמו בכאוס. השפה הקולנועית הייחודית שלו, הכוללת מפגשים עם ניצולים אמיתיים שמגלמים גרסאות של עצמם ברקע שבילי הקיבוץ הזרועים בהרס ובריחות של מוות, מרימה אותו לגבהים שונים מאלה שהתרגלנו לראות בקולנוע. הוא שובר את הסטטוס קוו של מאפייני הקולנוע העלילתי והתיעודי, מציג את המציאות הישראלית המורכבת שאנו חיים בה – ומספק חוויית צפייה לא פחות ממרתקת
נפתח בהכרזה: סרט חדש של דני רוזנברג הוא סיבה טובה ללכת לקולנוע. "על כלבים ואנשים", סרטו החדש והמדובר, הוא השלישי במספר מזה 6 שנים – הספק מכובד מאוד עבור יוצר ישראלי. אחרי סרט ביכורים מוצלח ("מותו של הקולנוע ואבא שלי גם" מ-2020, שהתקבל לפסטיבל קאן והוקרן במהדורת האונליין של הפסטיבל בזמן מגפת הקורונה) וסרט שני ("החייל הנעלם") שרק חיזק את מעמדו בתעשייה המקומית והבינלאומית (עם בכורה בפסטיבל לוקרנו היוקרתי ושלל מועמדויות לפרס אופיר), מגיע "על כלבים ואנשים", ומסמן גם הוא וי על בכורה בפסטיבל יוקרתי (ונציה, במקרה הזה). הסרט הזה מקבע את מעמדו של רוזנברג כבמאי ישראלי בכיר שסרטיו מוקרנים בכל העולם, בניגוד כמעט מוחלט לשקט התעשייתי של הקולנוע הישראלי בזירה הבינלאומית.
וכל זה חשוב כי רוזנברג כותב ומביים סרטים ישראליים מאוד. קשה להסביר את המונח הזה, "ישראליים", אבל צפייה בסרטים של רוזנברג – כולם, אבל "על כלבים ואנשים" בפרט – היא צפייה בחיים שלנו, הישראלים, מבעד למסך הקולנוע. אם סרטו הראשון עוסק במשפחה שמחפשת מקום בטוח מפני מתקפה איראנית על ישראל וסרטו השני מתמקד בלוחם שעורק מהצבא ומוגדר בטעות כחייל שנחטף לעזה, מגיע הסרט החדש ומתעסק, שוב, בפחדים של כולנו. אבל אם שני הסרטים הראשונים ניבאו בצורה מצמררת אירועים אקטואליים לפני שהם קרו במציאות (באופן מדהים ומפחיד כאחד, שניהם צולמו ונכתבו לפני שהאירועים שהם מתעדים קרו בפועל), מגיע "על כלבים ואנשים" ומדבר עם אירוע אחר – אבל הפעם מיד אחרי שהוא התרחש במציאות.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
העלילה מתמקדת בדר (התגלית אורי אבינועם), נערה בת 16 וניצולת הטבח בניר עוז, שחוזרת בגפה לקיבוץ שבוע אחרי טבח 7 באוקטובר כדי לחפש את הכלבה שלה, שעקבותיה נעלמו בכאוס של השבת שחורה. היא נכנסת בדרך לא דרך לקיבוץ, שבאותם ימים היה נטוש כמעט לחלוטין מתושבים והוגדר כשטח צבאי סגור, ומחפשת בשבילי ילדותה הפסטורלית – שעתה זרועים בהרס, ביזה וריחות של מוות – את הכלבה. המפגשים של דר עם האנשים שנמצאים בקיבוץ (אזרחים ואנשי כוחות הביטחון כאחד) מלמדים אותנו, הצופים, על הזוועה שהתחוללה בקהילת המקום, אבל גם על זו האישית שהתחוללה בחייה של דר, שניצלה בנס אחרי שמחבלים פרצו לביתה.
כל מפגש של דר עם מי מהאנשים שנמצאים בקיבוץ חושף עוד פרט מידע מחריד באשר למה שהתחולל בניר עוז ביום הראשון למלחמה. ועדיין, הימים בהם מתרחש הסרט (וגם הימים שבהם הוא צולם) הם ראשיתה של המלחמה, ובקיבוץ עדיין מנסים לגבש תמונה מלאה על האסון, שממדיו הבלתי נתפסים טרם התבררו באותה עת. הסיפור האינדיבידואלי של דר מתמזג בתוך הסיפור הקהילתי של אנשי ניר עוז, שמתמזג כשלעצמו בתוך הסיפור שלנו, כולנו: אזרחים במדינה שחוותה – ועדיין חווה – טראומה קולקטיבית. אחרי שלושה סרטים, אפשר כבר להבין שרוזנברג מצטיין בשזירת סיפור אישי של דמות "רגילה" בתוך מרקם חיים גדול יותר מהחיים הפרטיים שלה. הפרט הוא הקהילה, הקהילה היא הפרט, ועל אף הפילוג המטורף שמאפיין אותנו, הישראלים, כולנו שותפים לאותם פחדים קמאיים.
רוזנברג מיטיב להביא לידי ביטוי את המתח בין האינדיבידואל לקולקטיב גם באופן בו הסרט מבוים: אורי אבינועם היא השחקנית היחידה בסרט, שכן כל האנשים שדר פוגשת במהלך הסרט הם "שחקנים" שמגלמים את עצמם. זוהי יצירה קולנועית שהיא אנומליה, שכן היסוד שלה הוא תסריט עלילתי, אבל היא מתפקדת כסרט תיעודי לכל דבר. כשדר מדברת עם נתן בהט, אחד מוותיקי הקיבוץ שמתעקש להישאר בניר עוז ולא להתפנות, הוא מספר לה את שאירע לו ב-7 באוקטובר, הסיפור שאכן קרה לבהט, שמתפקד בסרט גם כשחקן – שחולק סצנה עם אורי אבינועם השחקנית – וגם כמרואיין, שמספר למצלמה את סיפור הישרדותו.
רוזנברג שובר את הסטטוס קוו באשר למאפיינים של קולנוע עלילתי ותיעודי, ויוצר סרט עם שפה ייחודית ומרתקת. זה מרים את הסרט לגבהים אחרים, שונים מאלה שאנחנו רגילים לצפות בהם בבתי הקולנוע, ומתכתב עם גוף העבודה שלו כיוצר שהמציאות הישראלית המורכבת חרוטה בדנ"א שלו. "על כלבים ואנשים" מספק חוויית צפייה אחרת, מרתקת מבחינה צורנית ומאוד "דני רוזנברגית". ומכל הסיבות הנ"ל – שווה לראות אותו בקולנוע, וכמה שיותר מהר.
