הקומדיות הקולנועיות האלו נשכחו מזמן. זה הזמן שלהן לחזור

הקומדיה הקולנועית חזרה לחיים? כך אומרים, או כך לפחות מנסה לשכנע את עצמה הוליווד, עד שימי הז'אנר החזק בהוליווד - עוד משנות ה-20 - ישובו להם, לפני שנמחצו תחת מכונת גיבורי העל של העידן המודרני. לכן, כשחידושים והמשכים לקומדיות עבר מצליחות מתחילים לצוץ מכל עבר - מ"האקדח מת מצחוק" ועד "ביטלג'וס ביטלג'וס", "גילמור המאושר 2" ו"ברידג'ט ג'ונס: חוזרת לשוק" וכלה בהמשכים עתידיים ל"ספיינל טאפ", "שיגעון בחלל" ("Spaceballs") ו"הפנתר הוורוד" - אולי הגיע הזמן לתת את תשומת הלב גם לקומדיות מצוינות שנשכחו במרוצת השנים, ולא רק לאלו שאנחנו אוהבים עד היום?

לרגל עלייתו לאקרנים מחרתיים (חמישי) של "רוז נגד רוז" - הרימייק ל"מלחמת רוז ברוז" משנת 1989 בכיכובם של אוליביה קולמן ובנדיקט קמברבאץ' - הנה 5 סרטי קומדיה נשכחים שהיינו שמחים לראות מחודשים, מומשכים או פשוט מדוברים עוד פעם אחת.

"צער גידול חיות" (1938)

מכל סוגי הקומדיה שראה המסך הגדול לאורך השנים, נדמה שהקומדיה הפרועה - ה"סקרובול" ("Screwball") - הכי מתאימה לתקופה כאוטית זו. מלאות בדיאלוג מהיר וציני (עוד לא ראיתם מהיר כזה), סיטואציות ביזאריות, היפוכים מגדריים, נשים מצחיקות שמגדירות סדרי עולם וגברים "עלובים" שמתמודדים עם ההשלכות, קומדיות אלו שלטו בנוף הקולנועי של שנות ה-30 וחתרו תחת הסטטוס קוו, רק כדי לחזור לחיים על ידי מעריצי הז'אנר (כמו הבמאים פיטר בוגדנוביץ' ומרטין סקורסזה) בשנות ה-70 וה-80.

מעל כולם עומדת בראש הרשימה הקומדיה "צער גידול חיות" - או בשמה הנודע יותר, "Bringing Up Baby" - בה מככבים (בהתאמה) גיבורי הז'אנר, קרי גרנט וקתרין הפבורן, כפלאונטולוג חמור סבר שחושש מנישואיו הקרבים ואשת חברה עשירה וכאוטית, שהופכת מן הקצה אל הקצה את חייו של הראשון - מבילוי בבית הכלא ועד היכרות עם נמר ושמו "בייבי". זהו אחד מסרטיו הטובים ביותר של הבמאי האגדי הווארד הוקס ("גברים מעדיפים בלונדיניות") ואחד הסרטים הטובים ביותר שהיו אי פעם, לא פחות.

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• סדרות האנימציה למבוגרים חזרו ללב התודעה - למה דווקא עכשיו?
• בזמן אמת, הסרטים שלו היו מושמצים. נראה שהגיע הזמן לשנות זאת
• "עשייה אמנותית חסרת פשרות": הבמאי אורי ברבש יזכה בפרס מפעל חיים

A New Leaf" (1971)"

אין הרבה במאיות קומיות שזוכות לתשומת לב רבה (כמו שאין מספיק תשומת לב לבמאיות ככלל), וחבל. ההוכחה שהזרקור צריך להיות מופנה אליהן הרבה יותר גלומה בקריירה של איליין מיי - רוויה הצלחות וכשלונות מסחררים, זלזול מצד הוליווד הגברית, המון כישרון ותעוזה ובעיקר חוסה תחת צילו של אחד, מייק ניקולס, שהיה לשותפה הקומי של מיי במשך שנים רק כדי להפוך לאחד הבמאים החשובים ביותר בתולדות הקולנוע ("מי מפחד מווירג'יניה וולף?", "הבוגר").

סרט הביכורים של מיי מ-1971 ממחיש כמה יצירותיה ראויות לשימור והערכה מחדש. הקומדיה השחורה הזו עוקבת אחר גבר עשיר והולל מניו יורק (וולטר מתאו, "הזוג המוזר") שיורד מנכסיו ומחפש לו כלה עשירה בשביל לשוב ולזכות בממון. הוא מוצא את הנרייטה (בגילומה של מיי עצמה) העשירה אך הביישנית, המביכה והאיטית, ובמהרה משתלט על ניהול כספיה. כשהוא מתכנן להרעילה ובכך לזכות בכל הכסף לעצמו, העניינים מסתבכים.

קודר ולא בוחל באמצעים, "A New Leaf" כבש את לבבות של המבקרים לא של הקהל, ששכח אותו במהרה. בפועל, הקומדיה הקרינג'ית הזו לא רק מונומנטלית בהשפעתה (נדמה שאין נייתן פילדר בלי הסרט הזה), אלא גם עובדת נהדר עד עצם היום הזה.

"שיגעון של לילה" (1985)

אל תיתנו לשם הגנרי ביותר הזה להטעות אתכם - "שיגעון של לילה" (במקור - "After Hours") היא יצירה על-זמנית, שהפגישה את משיכתו של הבמאי הוותיק מרטין סקורסזה לצד האפל של אמריקה - וניו יורק בפרט - עם אותן קומדיות "סקרובול" פרועות של שנות ה-30. התוצאה היא סרט אפל, שניתן לקריאה וניתוח ב-70 דרכים שונות: כמעשייה קפקאית, כביקורת על תרבות היאפים ואובדן הערכים של דור ה"בומרים", כעדות לאנושיות שנזרקה מהחלון באמריקה של שנות ה-80 למען קפיטליזם טהור, ועוד ועוד. אבל בסופו של דבר, זהו פשוט סרט כיפי ומושלם - מתחילתו ועד סופו.

גריפין דאן ("פרייז'ר", "זאב אמריקאי בלונדון") מגלם את פול האקט, פקיד אפרורי במשרד אפרורי עוד יותר, שמתקתק את חייו במקלדת המחשב מולו, רק כדי לחזור חלילה ביום למחרת. לילה אחד, פוגש פול בזרה יפה בבית קפה שכונתי ושמה מארסי (רוזאנה ארקט, "סוזאן סוזאן"). במהרה, שיחה קלילה על ספרים הופכת את חייו של פול לסיוט, כשאירועים מצערים נקרים בדרכו בזה אחר זה ברחובותיה החשוכים של ניו יורק - בעוד שהוא רק מנסה להגיע הביתה.

"בייבי אריזונה" (1987)

אנחנו נוטים לחשוב על האחים כהן (טרום הפירוק) כמאסטרים של המדיום הקולנועי, כשגם לקומדיות שלהן יש ממד רציני ומסר של ממש על גורל וגלגולי החיים. במובן הזה, "בייבי אריזונה" נדמה "טיפשי" הרבה יותר מדוגמאות מאוחרות יותר כמו "פארגו" או "ביג לבובסקי" - אבל זה מונע ממנו להיות קומדיה נהדרת שלא נחה לרגע, ולבטח אחד הסרטים הטובים ביותר של הצמד המופלא הזה.

בכיכובם של ניקולס קייג' בשנותיו הצעירות וחסרות המעצורים - רגע לפני שהפך לפרודיה של עצמו - והולי האנטר ("הפסנתר") המוכשרת כתמיד, "בייבי אריזונה" עוקב אחר הפושע לשעבר הרברט/"היי" (.H.I) והשוטרת לשעבר אדווינה/ "אד", שמתאהבים זה בזו בתחנת המשטרה, ופורשים לגור בצניעות בבית קטן בערבה. כשלשניים נודע שלאד בעיות פוריות ולפי כך לא יצליחו להביא ילד לעולם, צער תוקף את הזוג - עד שהם מתוודעים לעשיר המקומי נייתן אריזונה, שזה עתה נולדה לו חמישייה. השניים מחליטים לחטוף את אחד התינוקות במטרה לבנות משפחה מאושרת - אך המציאות תתגלה במהרה כפחות ורודה. אם ברצונכם לראות את המרדף הקולנועי הכי טוב שכולל חיתול או את סצנת הסיוט המבעיתה ביותר בקומדיה אי פעם, זה הסרט בשבילכם.

"בולוורת'" (1998)

וורן בייטי לא צריך לדאוג למורשתו הקולנועית - עם יותר מ-60 שנות קריירה, הכוכב ההוליוודי ושובר הלבבות היה כמעט בכל צומת דרכים חשוב בתולדות המדיום, עם סרטים כמו "זוהר בדשא", "בוני וקלייד", "הקלפן והיצאנית", "שמפו", "דיק טרייסי" ועוד ועוד. ועדיין, סרט אחד שביים בשלהי שנות ה-90 ראוי לגאולה אחרי כל השנים האלו, או לכל הפחות לצפייה מחודשת.

"בולוורת'" היא סאטירה פוליטית/קומדיה שחורה שמתחקה אחר ג'יי בילינגטון בולוורת' (בייטי), סנטור דמוקרטי ותיק שעומד לבחירה נוספת בבחירות אמצע הקדנציה. אממה - בולוורת' לא ממש אותו הפוליטיקאי חדור המטרה שהיה בעבר - נהפוכו, הוא אובדני. לאחר שהוא מרגיש כי מכר את האידיאולוגיה עבור הג'וב, בולוורת' מזמין חיסול על לא אחר מעצמו, ומסדר לבתו הצעירה ביטוח חיים בשווי 10 מיליון דולרים, לאחר שלא יהיה כאן יותר.

ההקלה בכך שחייו עומדים להסתיים מזמנים חיים חדשים וחסרי מעצורים לסנטור המזדקן, שלפתע הופך לזה שאומר את כל האמת הפוליטית הכואבת בפנים. המצב מחמיר כשזה פוגש בנינה (האלי ברי), צעירה שחורה ונאה שמשנה עוד יותר את הפוליטיקאי השחוק. למרות מועמדות לתסריט המקורי הטוב ביותר בפרסי האוסקר, "בולוורת'" היה לכישלון כלכלי; בפועל, התסריט החד של בייטי ושותפו לכתיבה ג'רמי פיקסר חזה עתיד שחור הרבה יותר משאחרים ציפו לו ב-1998, בו לאמת ולקונצנזוס אין שום תכלית, אלא רק להתנגחות, שקר ופופוליזם. נשמע לכם מוכר?