משחק של דמעות: כך הפך הבכי בקולנוע לוויכוח מגדרי
רובנו יודעים להגיד היכן עובר גבול הטעם הטוב - אז מדוע כשסרט מנסה להיות מעט יותר קיטשי או סוחט דמעות, אנחנו נוטים לזלזל בו ישר? ברקע עלייתה לאקרנים של הדרמה המדוברת ועטורת הפרסים "המנט", ניסינו להבין כיצד בכי בקולנוע יכול דווקא לשבור גבולות מגדריים
כמו כל דבר בחיים, אם מוסיפים טיפה יותר מידי מאלמנט מסוים לתהליך הכנה, נמצאים בסכנה לחצות את גבול הטעם הטוב; אמנות כמובן, וקולנוע בפרט, היא דוגמה מושלמת לכך. כך למשל, אלימות מסוגננת או מבוקרת יכולה לגרום לנו להיות ערים לבעייתיות שבגלוריפיקציה של זו, כמו סרטיו של הקולנוען הקוריאני פארק צ'אן-ווק ("שבעה צעדים", "אין ברירה אחרת"); יותר מידי אלימות, מסוגננת או שלא, בסרט מסוים יכולה להוביל אותו למחוזות הסנאף. מין בקולנוע, לדוגמה, יכול לתת לסרט תחושה של חופשיות ותשוקה; מין מציצני ומחפצן מידי יכול להעניק לסרט תווית של "פורנו".
אז מדוע רבים מאיתנו לא מסוגלים לעשות את ההפרדה הזו עם סרטים שלוחצים יותר מהרגיל על בלוטת הרגש? למה ישר נסווג אותם כ"סוחטי דמעות" או "סרטי בנות"? ואיך שיוך מגדרי קשור לשאלת איכות? רגע לפני שסרטה המדובר של זוכת האוסקר קלואי ז'או ("ארץ נוודים") וזה שעצמו מועמד לשמונה פרסי אוסקר, "המנט", עולה לאקרנים בסוף השבוע הקרוב, חזרנו לדיון הנצחי על כמה ולמה מותר לבכות בקולנוע.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
אז מה ל"המנט" ולהתייפחות באולם? זה לא ספוילר לציין שמאז שהוקרן לראשונה בפסטיבל הקולנוע טלורייד שבקולורדו באוגוסט האחרון, סרטה של ז'או - המבוסס על ספרה של מגי או'פארל (שגם עיבדה את התסריט עם הבמאית), אודות ייסורי חייהם המשפחתיים של המחזאי הבריטי הדגול וויליאם שייקספיר (פול מסקל, "אחרי השמש") ואשתו אגנס/אן האת'ווי (לא השחקנית; בגילומה של ג'סי באקלי, "הבת האפלה") - מותג (רשמית וציבורית) כסרט כואב, רגיש, שפורט על נימי הלב הקטנים.
מכאן, התפצלה הדעת הקהל והמבקרים לשניים - אלו שרואים בסרטה של ז'או דרמה איכותית, שמבינה אנושיות ואת כוחה של האמנות לרפא כאב; ואחרים שראו בה בכלל "מלודרמה זולה", "צינית", שנועדה רק לסחוט מהצופה דמעות - אלו שאולי לא כל כך קשה להוציא ממילא.
ככל שכוחו של הסרט התעצם בעונת הפרסים (באקלי גרפה כמעט בכל טקס פרסים עד כה את פרס השחקנית הראשית הטובה ביותר, כולל בגלובוס הזהב - שם גם לקח הסרט את פרס סרט הדרמה), כך החלו שני הצדדים בדיון להקצין: רבים וצילמו את עצמם לרשתות החברתיות מתקשים לעצור את הדמעות אחרי צפייה בסרט, מתקשים לעצור את הדמעות; בפרימיירת הסרט בארץ לפני שבוע, חולקו חבילות טישו ממותגות בכדי "להכין" את הקהל למה שעומד לבוא. מנגד, מאמרי דעה וביקורות פחות מתרשמות החלו להציף את הרשת - "לא בכיתי כשצפיתי ב'המנט' - האם משהו לא בסדר איתי?", קראה העיתונאית רואן פלינג בעיתון "הטלגרף" הבריטי; "'המנט' אולי יגרום לכם לבכות - אבל זה לא עושה אותו לסרט טוב", קראה ביקורת אחרת ממגזין "טיים".
אך שום דבר מאותה נימת זלזול, ספק מיזוגנית, אינו באמת חדש. עוד מימי הזוהר של הוליווד הקלאסית, אי שם בשנות ה-50, החלה פריחה של מלודרמות קולנועיות, כשרובן עוסקות בצרות משפחתיות ונאהבים טראגיים. הוליווד ידעה מה היא עושה - סרטים אלו כוונו לקהל עקרות הבית, שראו בו ייצוג של המציאות שהן מכירות, אך מנגד זכו לזלזול פנים וחוץ תעשייתי, כשרבים סימנו אותם כבידור זול ל"נשים משועממות" והעניקו להם את הכינוי "Weepies" ("סרטים בוכים", במילים אחרות).
אבל אותן עקרות בית צחקו את הצחוק האחרון. לא רק שסרטים אלו השפיעו על ז'אנר המלודרמה ככלל, ובראו את הטלנובלה ואופרת הסבון, אלא הפכו ברבות הימים ליצירות מופת קאנוניות, שכל סטודנט וחובב קולנוע נדרש להכיר. סרטיו של הבמאי הגרמני-הוליוודי דאגלס סירק - כדוגמת "ככל שהשמיים מרשים" או "חיקוי לחיים", לרוב בכיכובו של השחקן יפה התואר (ובדיעבד, אייקון גאה) רוק הדסון - היו צבעוניים וקיטשיים על פני חוץ, אך רווים בסאבטקסט - מביטוי לרצון של עקרת הבית לברוח מהתפקיד החברתי שנכפה עליה ועד רצונם של גברים קווירים (הדסון לרוב כמייצגם) לפעול לפי צו מצפונם. במאים נודעים כמו פדרו אלמודובר, ג'ון ווטרס ("היירספריי") או ריינר ורנר פאסבינדר ("עלי, פחד אוכל את הנשמה") ראו בסירק אליל וסייעו להביא בזכותו את הקולנוע הקווירי לעיניו של כל העולם. אולי דווקא משתלם להתבכיין בקולנוע?
ואולי המיתוג של "המנט" כיצירה "סוחטת דמעות" היא ניכוס פמיניסטי של מה שהיה במשך שנים רבות מקור ללעג לנשים; משל היו אומרות הצופות - 'כן, זה סרט עצוב; כן, זו זכותנו לבכות". האם סרט מלודרמטי כה מוערך יכול לשבור מגבלות מגדריים, דווקא בעידן כה דיכוטומי? האם כל גבר שיצפה בו בהכרח "יאלץ חלילה להתחבר לרגשותיו הנשיים"? בין כה וכה, אמנות טובה מזכירה לנו שסופן של הגדרות כובלות הוא להתנפץ. נדמה ש"המנט" בכיוון הנכון.
