אף אחד לא יציל אותנו מהסרט החדש של דיסני+

ללא מילים. זה בעצם הקו הראשי שמנחה את "אף אחד לא יציל אותך" שעלה לדיסני+. הסרט הנ"ל אינו הראשון שמשתמש (כמעט) אך ורק בהבעות פנים ומחוות גופניות. השימוש בג'סטות פיזיות נצפה כבר ב"מקום שקט", שם הבמאי והשחקן ג'ון קרסינסקי השתמש בכל אמצעי חזותי שהיה ברשותו כדי לעורר אימה וחרדה בקרב הצופים.

ה"אילמות" של דמויות בסרטים כאלו מבקשת להביא את אומנות הקולנוע לצורה הגולמית ביותר שלה, כמו בימים שלפני כניסת הקול. לפעמים זה עובד טוב יותר ("הארטיסט") ולפעמים פחות. מה שבטוח - זה מהלך שדורש תסריט מתוחכם וכזה שלא יביא את הצופים לשעמום טוטאלי. "אף אחד לא יציל אותך" הוא לא סרט משעמם כלל, אך חסרונו של הטקסט אינו משרת את העלילה ואת הסיפור, במיוחד לנוכח סופו המבלבל.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• יועץ התסריט לסרט החדש של נטפליקס: ברק אובמה
• עקב מצבו הרפואי: ברוס ספרינגסטין דחה את כל הופעותיו השנה
• הפגין נגד ברית מילה - וגורש מההופעה: "תוציאו את החרפה הזאת מפה"

את הסרט כתב וביים בריאן דאפילד, שאחראי על כתיבת מספר פיצ'רים בז'אנר האימה בואכה מדע בדיוני כמו "אהבה ומפלצות" (2020) ו-"בייביסיטר" (2017). ברין אדאמס (קייטלין דיוור, "חורשות את הלילה") היא אישה צעירה שבחרה להתבודד בבית מרוחק מהקהילה בעקבות אירוע טראומטי מעברה, שפרטיו מתגלים רק בסופו של הסרט. ביקור פתע של חייזרים המבקשים להשתלט על העיירה מכריח את ברין להילחם בהם ובעיקר בשדים שלה.

לא צריך להסתובב סחור סחור עם מילים מליציות: הסיפור של "אף אחד לא יציל אותך" אינו מקורי ונראה כמו שעטנז של סרטים אחרים בז'אנר (היי "פלישת חוטפי הגופות"!). העלילה היא ברמה בסיסית ביותר, ונוסף על זה - החייזרים בסרט (ב-CGI בינוני) הם ההגדרה המילונית לעיצוב חייזרים גנרי. זוכרים את הפוסטרים בשנות התשעים שבהם הופיעו חייזרים עם ראש גדול, עיניים אליפטיות שחורות גדולות, פה ואף קטנים וגפיים ארוכות? אז ככה. ברור שמדובר בבדיחה פנימית של יוצר הסרט. השאלה היא למה? החייזרים לא באמת מטילים אימה. הם פשוט נראים כמו ציורים שציירנו במחברת לשון בכיתה ט'. עד כאן סיימנו עם האלמנטים והאפקטים הגנריים והבינוניים.

היחידים ש"מדברים" בסרט הם החייזרים בעצם - וכאן טמון הניסיון האמיתי של דאפילד לגרום לצופה אי נוחות. הם משמיעים קולות צורמים בזמן שהטקסט של קייטלין דיוור מסתכם בנשיפות, צרחות ואולי איזה "אני מצטערת" אחד לרפואה. כדי להעצים את אלמנט האילמות או השתיקה, בני האדם נשלטים על ידי טפילים חייזריים המתמקמים בתוך גרונם כך שהקולות היחידים שהם מוציאים הם נקישות חייזריות מוזרות.

השתיקה של הדמויות האנושיות מתארת מצב של חוסר אונים - בעיקר מצדה של ברין הסוחבת איתה טראומת עבר קשה מלהכיל. הטראומה הזו הביאה אותה להתבודדות ולהתרחקות מכל קשר אנושי באשר הוא. אפילו עם הדוור. עד סוף הסרט (כולל), ברין נותרת דמות לא ברורה ובעייתית לפיצוח. זה מרחיק את הצופה, משאיר אותו מחוץ לגבולות הסרט ובעיקר שם אותו בעמדה של פסיכולוג המנסה לפרש את מצבה הפסיכיאטרי של הדמות הראשית. חסרונו של הטקסט אינו עוזר במקרה הזה, על אף שהוא עשוי בצורה מעניינת, אך לא מרתקת כמו "מקום שקט" או מפחידה כמו "פלישת חופי הגופות".