רונית אלקבץ הייתה הקולנוע הישראלי. מאז מותה לפני עשור, הוא כבר אינו אותו דבר
היא כבשה את המסך הגדול בארץ ובעולם בפנים חתומות, היא הייתה ל"דיווה הוליוודית" מהסוג שכבר לא מייצרים, היא העניקה לגיטימציה לנושאים שנחשבו טאבו לכל דבר ועניין. עשור בדיוק אחרי מותה, אין עוד כוכבי קולנוע מקומיים רבים כמו רונית אלקבץ. האם רוחה עדיין שורה על היצירה הישראלית - והאם זו באמת הצליחה להמשיך בלעדיה?
בעלת עיטור "אביר לגיון הכבוד הצרפתי"; שיאנית זכיות המשחק בפרסי אופיר (לצד דאנה איבגי וענת וקסמן), כשזכתה שלוש פעמים במהלך חייה בפרס השחקנית הראשית; מי שזכתה לפתוח את שבוע המבקרים בפסטיבל קאן ומי ששמה מעטר רחובות ובתי ספר בישראל. השחקנית, התסריטאית והיוצרת רונית אלקבץ ז"ל זכתה לכל התארים הללו בחייה, אך גם במותה הייתה למשהו גדול הרבה יותר.
בכתיבתה לצד אחיה שלומי, בהופעותיה הווירטואזיות ואף הפומפוזיות, בתעוזה שלה וגם ברגעי הדממה שידעה לבצע כל כך טוב, גילמה בבשרה אלקבץ את הקולנוע הישראלי - על מעלותיו, מגרעותיו והקסם שבו. היום (ראשון), עשור בדיוק אחרי מותה - שעה שנפטרה בטרם עת בעקבות סרטן הריאות, בגיל 51 בלבד - הקולנוע הישראלי עדיין אינו אותו הדבר שהיה עימה. משהו באותו המיתוס שגילמה התפוגג, ונעלם יחד איתה.
כתבות ממדור תרבות ובידור:
-
"משחקי הכס" הייתה מדורת השבט האחרונה. 15 שנה אחרי עלייתה, ועדיין לא נמצא לה מחליפה
- 55 שנים אחרי: משי קלינשטיין בחידוש מרגש לקלאסיקה הנצחית
-
במאית ישראלית תציג את סרטה החדש באחד הפסטיבלים החשובים בעולם
בת להורים יוצאי מרוקו מבאר שבע, אלקבץ כלל לא למדה משחק באופן רשמי, אלא פרצה מתוך תעשיית הדוגמנות והאופנה. אולי זו הסיבה מדוע תמיד הייתה מעין גוף זר בתוך תעשיית הקולנוע המקומית, או לישראל בכלל. "דיווה הוליוודית" עם פנים חתומות וסקס אפיל א-לה מרלן דיטריך או גרטה גרבו; מנעד רגשות רחב - ממבטים שקטים ועד לזעקות שבר - שלא נוטה לרגע לזיוף; גישה לא מתנצלת בכל הנוגע למין ולנשיות בוטה; והתבוננות אחרת בתרבות המזרחית. עד כמה שהייתה שונה מהקולנוע שפגשה בארץ, במובנים רבים - ביותר מ-35 השנים האחרונות, הוא התעצב בדמותה.
לא פלא שאלקבץ הייתה - במודע או שלא - בכל הצמתים החשובים של הקולנוע הישראלי בעשורים האחרונים, כשזה נע מעשייה פוליטית (א-לה "מאחורי הסורגים" ו"אוונטי פופולו") ובידורית (סרטי בורקס, נוסח "אבא גנוב") למעין "יצור כלאיים", שאפיין את שנות ה-90 והלאה: מבכורת המשחק שלה ב"המיועד" של דניאל וקסמן דרך "אדי קינג" של גידי דר, מ"שחור" של שמואל הספרי ועד פסגות הקריירה שלה - "אור" של קרן ידעיה, "חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי, "ביקור התזמורת" של ערן קולירין וכלה בטרילוגיית הסרטים שיצרה עם אחיה שלומי אלקבץ - "ולקחת לך אישה", "שבעה" ו"גט".
בכל אלו נהגה לגלם דמויות שמגלמות בגופן נשיות מזרחית - זו שנדחקה לשולי החברה הישראלית, דוכאה מבית ומבחוץ וסבלה סבל פיזי ("אור", בה גילמה זונה הנתמכת על ידי בתה המתבגרת) ונפשי ("גט", שסיכם את מאבקה העיקש של ויויאן אמסלם נגד נישואיה המתעללים), ממיזוגניה ומגזענות כאחד. מנגד, קשה שלא לחשוב על החיוך הממזרי של אלקבץ בכל הסרטים הללו, ההומור החבוי או תחושת המרד - מהסצנות הבוטות ב"חתונה מאוחרת" עד העוקצנות מול ששון גבאי ב"ביקור התזמורת". גם ברגעי השפל של דמויותיה, לדוגמה בטרילוגיית הסרטים שיצרה, הן מעולם לא מוסגרו כקורבנות פסיביים, אלא אלה שבועטות בשיטה.
בימים שבהם אנו משוועים לכל תשומת לב מתעשיית התרבות העולמית, עולים געגועים ליצירתה של אלקבץ, שהתקבלה בעולם כעדות לכך שהקולנוע המקומי לא מפחד לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, ועדיין להיות גאה בזהותו המורכבת. בהתאם, השחקנית לא נחשבה בצרפת או בשאר מדינות אירופה ל"שחקנית הישראלית ההיא", אלא לאייקון קולנוע לכל דבר ועניין, שפוקדת תכופות שטיחים אדומים בפסטיבלים הכי נחשבים ושאחריה תרים מיטב הבמאים.
כפי שעולם הקולנוע הצרפתי הוכה תדהמה בהיוודע דבר מותה של אלקבץ, כך גם התעשייה המקומית. אחרי הכול, מעטים היו מודעים למצבה המידרדר, אותו שמרה בסוד והמשיכה לעבוד עד אחרון ימיה. אך בעוד לאותה תעשייה אירופית נותרו עשרות פרצופים מזוהים מבית ומחוץ, נדמה שזו הישראלית נותרה יתומה מאם.
אלקבץ הייתה לאחת מכוכבות הקולנוע האמיתיות היחידות שישראל הכירה בימיה, שנייה רק אולי לגילה אלמגור תבדל"א - זו שהניעה אותה קדימה, העניקה לה פרצוף ואיכות, נלחמה עבורה. רבים וגדולים צמחו כאן ברבות השנים, וגם מאז שהלכה לעולמה השחקנית המעוטרת. יש שיגידו שרוחה בעצם עדיין שורה על התרבות הישראלית ("מחברות שחורות", סרטו התיעודי של אחיה שלומי על חייה, סייע לקבע את המיתוס של הכישרון הייחודי שהייתה), אך אין ספק שמה שהיינו כשהייתה בחיים - כאומה, כעם, כתרבות, כתעשיית קולנוע - כנראה שכבר לא יחזור לעולם.
