מתחילתו עד סופו, "נאנדאורי" הוא הישג קולנועי אדיר לביטוי שעל שמו הוא נקרא

"נאנדאורי", סרט הביכורים של אתי ציקו, נפתח בסצנה שמציגה ילדה קטנה בגאורגיה, שאביה מתכוון לירות למוות בכלבה האהובה והזקנה שלה. כשהילדה מתקוממת מול הרצון של אביה ומתעקשת שיניח לחיית המחמד שלה, הוא מוסר לה את הרובה כדי שתירה בה בעצמה. בתגובה, הילדה מפנה את הרובה כלפי האב, שנותר המום מול התעוזה הלא תיאמן של ילדה בת 7. זה, בזעיר אנפין, הסיפור של "נאנדאורי" כולו.

נטע ריסקין, שזכתה בפרס אופיר על תפקידה בסרט (לצד ארבעה פרסים נוספים, בהם לבימויה של ציקו), מגלמת בו את מרינה, ישראלית ממוצא גאורגי שיוצאת למסע בארץ הולדתה אחרי היעדרות רבת שנים. הילדה שמרדה באבא שלה אי שם לפני העלייה לארץ הפכה לעורכת דין, שיוצאת בשליחות אחת הלקוחות שלה – אישה גאורגית שחיה בישראל גם היא – לאתר את הילד שהשאירה מאחור. הדרמה הגדולה הזו, שבכלל לא קשורה לחייה של מרינה, היא רק התירוץ הבירוקרטי שבגינו מרינה דורכת שוב בגאורגיה, שמצטיירת כמדינה שקפאה בזמן אי שם עם ירידת מסך הברזל.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• אחינועם ניני קוראת לישראל לפרוש מהאירוויזיון: "צעד של סולידריות עם אלו שסובלים"

• הלם: הכוכבת הישראלית שפגשה את אחד הבמאים הגדולים בעולם

• רגע לפני: קבלו הצצה לעונה האחרונה של הסדרה האהובה

כמו אותה ילדה שהצופים פגשו בסצנת הפתיחה, גם מרינה הבוגרת היא כל כולה התנגדות למסורת שבתוכה גדלה. למרות שעזבה את גאורגיה, ניתן להניח מהפרטים שהיא משתפת על חייה בישראל שמדינת הולדתה לא עזבה אותה: הוריה חיתנו אותה בגיל צעיר עם גבר מהקהילה, נישואים עצובים שהסתיימו בגירושים שסופם היה ידוע מראש (או יותר נכון, אם לצטט את מרינה עצמה, כי "נמאס לה שגברים אומרים לה מה לעשות"). מכאן והילך, מרינה מתנגדת באופן עקבי לפטריארכיה ומסרבת להיות אישה צייתנית ונחבאת אל הכלים, שלא נאמר הופכת לזאת ששוברת אותם – תרתי משמע – בסצנה מול גבר מקומי שמתחיל איתה במסעדה ועולה לה העצבים.

ציקו, ישראלית ממוצא גאורגי שזהו סרטה הארוך הראשון, מעצבת את דמותה של מרינה – ואת הסרט כולו – בצבעים של התקוממות. בעודה נאבקת להנפיק את תעודת הלידה של הילד ולתבוע את השבתו לאימו בישראל, מרינה לובשת מעיל אדום ופרוותי ומסמנת את עצמה, בכוונה, כחריגה בנוף. היא מסרבת להישמע לחוקים הלא כתובים של החברה השמרנית שממנה הגיעה, ומביעה התנגדות כלפי כל גבר שהיא פוגשת בסרט, בין אם במילה, בהטיית ראש או סתם במבט מקפיא דם. מספיק שמרינה תלך בדממה בעיירות הנידחות של גאורגיה עם המעיל המאוד אדום שלה (ויש לא מעט שוטים בסרט שהיא עושה את זה) כדי לתקוע אצבע בעין לכל מי שרואה אותה.

אבל ציקו יודעת לדלג על משוכת הייצוג הפמיניסטי השטחי ומצליחה, באמצעות מבע קולנועי בלבד, לעצב את מרינה כדמות מורכבת בהרבה מהתנגדות נשית בלבד. לצד המרי שטבוע בה, מרינה גם משתוקקת למסורת שהיא עצמה נטשה ("נאנדאורי" הוא ביטוי גאורגי שמשמעותו "זה שליבי משתוקק אליו"). אין אף רגע בסרט שמרינה מביעה בוז כלפי המסורת השמרנית שהיא מכירה מבית הוריה. ביקורת, ויכוח, התנגדות – כן. בוז, סלידה והתנשאות – ממש לא. זאת אמנם קריאה אישית של כותב שורות אלו, אבל אין סיכוי שבימאית כמו ציקו – שיודעת היטב לצבוע את הקנבס של מסך הקולנוע – בחרה במקרה את הצבע האדום, שמזוהה כל כך עם דגל ברית המועצות הקומוניסטית שגאורגיה הייתה חלק ממנה, להיות בפרונט של הסרט.

ואם כבר השתוקקות, המפגש של מרינה עם הדוד של ילד המריבה הוא ביטוי סינמטי מושלם למושג היפה הזה, "נאנדאורי". דאטו (השחקן הגאורגי רולנד אוקרופירידזה), זה שלקח חסות על הילד שאחותו השאירה מאחור, הוא "גבר של פעם": עובד כפיים, גס רוח ושתיין שמביע כוחנות כלפי מרינה כבר מהמפגש הראשוני ביניהם בשירותים ציבוריים של פאב מוזנח. אבל הוא גם גבר שבחר במודע לוותר על חייו האישיים לטובת טיפול באביו הדמנטי ובנה הנטוש של אחותו, אותו אימץ כבן, וסיגל שגרת חיים בלתי נסבלת שבה מיקם את עצמו במקום האחרון. האפוטרופסות שלו על הילד מחייבת את מרינה להיצמד אליו לאורך דרך החתחתים המשפטית שלה בגאורגיה, והאינטימיות שנוצרת ביניהם, כמעט בעל כורחם, היא הכוח שמניע את המהלך הרגשי של הסרט. מערכת היחסים שנרקמת בין מרינה ודאטו – עורכת דין אלגנטית עם גאורגית שבורה ומאצ'ו עם יציאות שוביניסטיות באין כניסה – היא-היא ה"נאנדאורי" האמיתי של הסרט. רתיעה ותשוקה בו-זמנית למשהו שבורחים ממנו, אבל לא באמת יכולים לשים מאחור.

ניתן לומר כי דאטו הוא אמנם דמות משנה, אבל הוא הגיבור האמיתי של הסרט, ולא מרינה, הדמות הראשית שדרך נקודת המבט שלה אנחנו רואים את ההתרחשות העלילתית. דאטו הוא זה שעובר שינוי אמיתי ככל שמתקרבים לשיא הסיפור, הוא זה שמקלף מעצמו שכבות הגנה של גבריות שמרנית כדי לגלות לנו, הצופים, שהוא בעצם מעיין שופע של רגש. וכמו הדמויות שלו, ככה גם הסרט כולו הוא קפסולה מרוכזת בת 90 דקות של קונפליקטים פנימיים, סתירה והשלמה, געגוע והדחקה. בקיצור, נאנדאורי.