אגדה טובת לב: שולי רנד מוכיח בסרטו החדש כמה כישרון אדיר יש לו

מוישה שטריקר, הדמות שבמרכז "הבדחן", סרטו החדש של גידי דר ("אגדת חורבן") אותו מגלם שולי רנד, הוא בדחן בנשמתו. מאז שהיה ילד הוא יודע לתפוס את מרכז החדר, לשלוף בדיחה ולהחזיק קהל. פעם הכישרון הזה גם פרנס אותו בכבוד, אלא שהטיפה המרה עשתה את שלה, הקריירה התרסקה והמוניטין הלך בעקבותיה. כעת, הוא מנסה להישאר פיכח ולהחזיק את הבית שלו מעל המים. כל עוד הצרות נשארות בינו ובין אשתו פרומה (אותה משחקת צופית גרנט, אשתו במציאות של רנד), הם איכשהו מסתדרים, אך כשמגיעה האפשרות לחתן את בתם היחידה, העוני והשם הרע הופכים למכשול שכבר קשה לעקוף באמצעות תשובה מתחכמת.

מכאן צומח החלק המעניין ביותר של הסרט, שקיבל לא פחות מ-12 מועמדויות לפרסי אופיר (כולל לסרט, לשחקן הראשי, לשחקן המשנה ולתסריט הטובים ביותר): מוישה זקוק לכסף בשביל הבת שלו, אבל הבמה מציעה לו עוד משהו שקשה לכמת בדולרים – האפשרות להיות שוב האיש שכולם מסתכלים עליו. אצל בדרן שהתרגל להיות מסמר הערב, אובדן תשומת הלב הוא חתיכת נפילה. הסרט מאפשר לאהוב אותו גם כשהוא מתחכם יותר מדי, נדחף או מנסה לסדר לעצמו קיצור דרך. החמלה הזאת עובדת מכיוון שמוישה נשאר אדם עם חולשות, והצורך שלו להצחיק יכול באותה קלות לחלץ אותו מצרה ולהכניס אותו לאחת חדשה.

הבחירה לספר את הסיפור כאגדה מתאימה לו. למרות ההתמכרות, המצוקה הכלכלית והחרדה לעתידה של הבת, "הבדחן", שומר על קלילות ועל קסם גם ברגעים הקשים שלו. אחרי ששיתפו פעולה ב"אושפיזין" ו"אגדת חורבן", דר ורנד שוב פונים למקורות התרבותיים שמעסיקים אותם (והפעם, בין היתר, באמצעות היידיש – שכאן נשמעת טבעית ומשכנעת, ותורמת מאוד לאמינות של העולם ולאווירה המתוקה שלו), והפעם דווקא מוצאים בהם מקום לקומדיה על פרנסה, כבוד והזדמנות נוספת. ההיכרות עם מקצוע הבדחן מוסיפה לסרט סקרנות משלו: אדם שמתפרנס מהיכולת לשמח אחרים, וצריך למצוא דרך להמשיך לעשות זאת גם כשהחיים הפרטיים שלו רחוקים מלהיות חגיגה.

הסרט מעניק הצצה אוהבת לעולם עם חוקים, מעמדות וקודים משלו, ובתוכו אנשים שמנסים להרוויח, להתחתן, להרשים ולהסתיר את הבושות. אפשר לזהות בהם בקלות גם את עצמנו. יש הרבה חן בסרט שמוכן לצחוק על הדמויות שלו ולשמור להן מקום ליד השולחן, ועם שולי רנד ליד השולחן הזה, סביר מאוד שגם תרצו להישאר בו ולשמוע עוד סיפור או שניים.