אגדה טובת לב: שולי רנד מוכיח בסרטו החדש כמה כישרון אדיר יש לו
אחרי "אושפיזין" ו"אגדת חורבן", השחקן הוותיק שב לשתף פעולה עם גידי דר ב"הבדחן", בו הוא מגלם בדחן כושל שמנסה לגייס כסף לחתונת בתו, ומזהה הזדמנות אצל חבר ותיק ועשיר (אותו מגלם לא אחר מטל פרידמן) שמגיע ארצה מאמריקה. דמותו של רנד מנצלת את ההזדמנות כדי לחזור לאור הזרקורים, מה שיוצר קונפליקט שמגיש סרט מלא בחוכמה העוסק במשפחה, חברות וחולשות אנושיות
מוישה שטריקר, הדמות שבמרכז "הבדחן", סרטו החדש של גידי דר ("אגדת חורבן") אותו מגלם שולי רנד, הוא בדחן בנשמתו. מאז שהיה ילד הוא יודע לתפוס את מרכז החדר, לשלוף בדיחה ולהחזיק קהל. פעם הכישרון הזה גם פרנס אותו בכבוד, אלא שהטיפה המרה עשתה את שלה, הקריירה התרסקה והמוניטין הלך בעקבותיה. כעת, הוא מנסה להישאר פיכח ולהחזיק את הבית שלו מעל המים. כל עוד הצרות נשארות בינו ובין אשתו פרומה (אותה משחקת צופית גרנט, אשתו במציאות של רנד), הם איכשהו מסתדרים, אך כשמגיעה האפשרות לחתן את בתם היחידה, העוני והשם הרע הופכים למכשול שכבר קשה לעקוף באמצעות תשובה מתחכמת.
התקווה של השניים מגיעה בדמותו של שרוליק בומצ'יק, חבר הילדות שעבר לאמריקה והתעשר, שחזר לירושלים כדי לחתן את בנו. טל פרידמן מגלם את הגביר, ומוישה מנסה להציע את עצמו כבדחן נוסף בחתונה המפוארת. הבעיה היא שלתפקיד כבר נשכר הכוכב האמריקאי משולם קליקר (אילון גולד), ולשרוליק אין עניין בתוספת. אלא שגם לחבר העשיר יש נקודת תורפה, ומוישה, שיודע לזהות הזדמנות כמעט באותה מהירות שהוא מזהה פאנץ', מתחיל לפעול.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

מכאן צומח החלק המעניין ביותר של הסרט, שקיבל לא פחות מ-12 מועמדויות לפרסי אופיר (כולל לסרט, לשחקן הראשי, לשחקן המשנה ולתסריט הטובים ביותר): מוישה זקוק לכסף בשביל הבת שלו, אבל הבמה מציעה לו עוד משהו שקשה לכמת בדולרים – האפשרות להיות שוב האיש שכולם מסתכלים עליו. אצל בדרן שהתרגל להיות מסמר הערב, אובדן תשומת הלב הוא חתיכת נפילה. הסרט מאפשר לאהוב אותו גם כשהוא מתחכם יותר מדי, נדחף או מנסה לסדר לעצמו קיצור דרך. החמלה הזאת עובדת מכיוון שמוישה נשאר אדם עם חולשות, והצורך שלו להצחיק יכול באותה קלות לחלץ אותו מצרה ולהכניס אותו לאחת חדשה.
מדהים כמה שולי רנד יודע לעשות בתוך המראה הכל כך מזוהה איתו. אותו זקן, אותה חזות חרדית, ובכל פעם הוא אדם אחר. קל להסתפק בשבח כללי על שחקן מצוין, אבל כאן ההישג ספציפי מאוד: מוישה בגילומו מקבל אופי משלו, עם גאווה פצועה, תושייה והתחכמות שכבר הפכה להרגל. רנד, שגם כתב את התסריט, מצליח לשכנע בכישרונו שהאיש הזה היה פעם מבוקש, וגם בקושי שלו לקבל את מצבו הנוכחי. אפשר לצחוק ממנו ולהרגיש כלפיו חיבה באותו רגע, מבלי שאחד הרגשות יבטל את השני.

הבחירה לספר את הסיפור כאגדה מתאימה לו. למרות ההתמכרות, המצוקה הכלכלית והחרדה לעתידה של הבת, "הבדחן", שומר על קלילות ועל קסם גם ברגעים הקשים שלו. אחרי ששיתפו פעולה ב"אושפיזין" ו"אגדת חורבן", דר ורנד שוב פונים למקורות התרבותיים שמעסיקים אותם (והפעם, בין היתר, באמצעות היידיש – שכאן נשמעת טבעית ומשכנעת, ותורמת מאוד לאמינות של העולם ולאווירה המתוקה שלו), והפעם דווקא מוצאים בהם מקום לקומדיה על פרנסה, כבוד והזדמנות נוספת. ההיכרות עם מקצוע הבדחן מוסיפה לסרט סקרנות משלו: אדם שמתפרנס מהיכולת לשמח אחרים, וצריך למצוא דרך להמשיך לעשות זאת גם כשהחיים הפרטיים שלו רחוקים מלהיות חגיגה.
"הבדחן" הוא סיפור מתוק, מלא חמלה וחוכמה, שיכול היה להתרחש כמעט בכל מקום בעולם, ואפילו כמעט בכל תקופה. הוא עוסק באמן שירד מגדולתו, במשפחה שזקוקה לכסף ובאגו שמסרב להכיר בנסיבות – חומרים שעובדים בהרבה שפות. ובכל זאת, יש משהו בהתחכמות, בחשבונאות המשפחתית וביכולת למצוא פתח מילוט בתוך צרה, שמקבל כאן טעם יהודי מדויק במיוחד. דר ורנד מבשלים מהחומרים האלה אגדה ירושלמית מצחיקה, שהחיבה שלה לבני אדם מצליחה לשרוד גם את ההתנהגות המפוקפקת שלהם.
הסרט מעניק הצצה אוהבת לעולם עם חוקים, מעמדות וקודים משלו, ובתוכו אנשים שמנסים להרוויח, להתחתן, להרשים ולהסתיר את הבושות. אפשר לזהות בהם בקלות גם את עצמנו. יש הרבה חן בסרט שמוכן לצחוק על הדמויות שלו ולשמור להן מקום ליד השולחן, ועם שולי רנד ליד השולחן הזה, סביר מאוד שגם תרצו להישאר בו ולשמוע עוד סיפור או שניים.


