באולם הזה, אמריקה הבינה שקולנוע הוא כוח. כעת, הוא איננו

"כמו לכתוב את ההיסטוריה עם מכת ברק", אמר בחיוך נשיא ארה"ב וודרו וילסון בתום הקרנת סרטו של ד.וו. גריפית', "הולדתה של אומה", בבית הלבן ב-1915. סרטו של ד.וו. גריפית', שעודד את יצירתו המחודשת של ארגון הטרור הקלו קלוקס קלאן (KKK) והיה ועודנו אחד הסרטים הגזעניים ביותר שנוצרו, אמנם קסם לנשיא ה-28 של ארצות הברית כי זה האמין בכל מאודו כי עוול נעשה למדינות הקונפדרציה במלחמת האזרחים האמריקאית, אך לא פחות כי נמשך לאותו מדיום ראשוני ומוזר, הקולנוע.

ב-1942, כשהוא מתחיל להבין את השפעתו המכרעת של הקולנוע על הציבור (הצופה האמריקאי פקד את אולם הקולנוע בממוצע של פעמיים בשבוע) ואיך זה יכול לשכנע את האזרח האמריקאי הבדלני בצדקת הצטרפות ארה"ב למלחמת העולם השנייה, הקים הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט את אולם הקולנוע המשפחתי בבית הלבן, עמוק באגף המזרחי של המבנה.

למעלה מ-80 שנה אחרי ו-14 נשיאים מאז, החל מהשבוע החולף - אולם הקולנוע המיתולוגי אינו עוד. כחלק משיפוץ הבית הלבן על מנת לבנות בו אולם נשפים מוזהב בשווי 300 מיליון דולר, החליט נשיא ארה"ב המכהן דונלד טראמפ להרוס את האגף המזרחי, ועימו דורות של היסטוריה. מקורות המקורבים לממשל סיפרו לעיתון ה"הוליווד ריפורטר" שאותו אולם ותיק ישוחזר ויוקם מחדש, אך תחת נשיא כה קפריזי וקבינט שאינו שוחר תרבות מוצהר, קשה להאמין אם זו אכן הסיטואציה. אז מה כה מיוחד באולם הקטן הזה, בן 42 מקומות בלבד?

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• עוד לא ראיתם אנימציה כמו זו שתראו בפסטיבל הירושלמי הזה
• לראשונה מפרוץ המלחמה: הפסטיבל הדרומי שמפגיש את הקולנוע עם המציאות חוזר לפעול
• "מי טו" חולל מהפכה בעולם. הקולנוע פחות התרשם

אולי יותר מכל, אותם סרטים שבחרו לראות ולהראות נשיאי ארה"ב לדורותיהם העידו יותר מכל על אופיים כנבחרי ציבור, או התקופה המסוימת שעיצבו בדמותם. תודות לתיעוד ממשלתי מדוקדק של יומני הצפייה של נשיאים אלו - מרוזוולט ועד טראמפ - חלק מהבחירות דווקא הראו צד אחר בדמויות מיתיות מודרניות שהעולם כולו מכיר, הרחק מהדימוי הציבורי שהלך איתם.

כך, לדוגמה, רוזוולט - שאמר כי "לבידור תמיד יש חשיבות לאומית - לא מוערך דיו בתקופות שקטות, בלתי ניתן להחלפה בעיתות מלחמה" - היה חובב גדול של סרטי דיסני, בהם צפה עם משפחתו המורחבת; לוועידת יאלטה המפורסמת, בה נועד עם סטאלין וצ'רצ'יל, הביא עימו הנשיא האמריקאי עותק של קלאסיקת הפילם נואר האהובה עליו (ושאותה כתבו שני זוכי פרסי נובל לספרות - ארנסט המינגווי ו-וויליאם פוקנר), "להחזיק ולאבד" של הווארד הוקס ובכיכובם של הזוג הנוצץ המפרי בוגרט ולורן באקול.

כ-20 שנים מאוחר יותר, הנשיא ה"סלב" הראשון של ארה"ב, ג'ון פ. קנדי הצעיר, הלך בעקבותיו של רוזוולט ונהג לפקוד את אולם הקולנוע רבות. יומיים לפני הירצחו, ב-20 בנובמבר 1963, התרגש קנדי לצפות סוף כל סוף בעיבוד הקולנועי של אחד מהספרים האהובים עליו ביותר - "מרוסיה באהבה", בכיכובו של שון קונרי כלא אחר מג'יימס בונד. מחליפו וסגנו של קנדי, לינדון בי. ג'ונסון, אהב קצת פחות את הקולנוע ויותר את היכולת להירדם באולם החמים.

הקולנוע של שנות ה-70 הביא עימו אווירה פרנואידית מאין כמותה בארצות הברית, מחוזקת בממשל המושחת של הנשיא ריצ'רד ניקסון - אך הנשיא השנוא מצידו אהב להתעלם מרחשי הציבור ולהתרפק על ימים עברו באולם הקולנוע הפרטי, כשצפה שוב ושוב בקלאסיקות ישנות כמו "הכול אודות חווה" ו"מרכבת הדואר", מידי פעם מבליח בצפייה בסרטי התקופה כדוגמת "העוקץ" ו-"שלום לנצח". מסקרן לדעת אם הבין הנשיא את הסאבטקסט הלא כה מעודן על זוועות מלחמת וייטנאם - להם גרם - כשצפה בסרט הביוגרפי "פאטון", אודות גנרל מלה"ע ה-2 השנוי במחלוקת באותו השם. כנראה שלא.

בשלהי אותו העשור, הגיע הנשיא ה"סיניפיל" (חובב הסרטים) ביותר שידעה ארה"ב - ג'ימי קרטר; בקדנציה אחת בלבד, ראה קרטר לא פחות מ-480 סרטים באולם הקולנוע הפרטי. בין כותלי אותו אולם נהג קרטר לצפות ביבול החדש של כל הבמאים הנחשבים של התקופה - סטיבן ספילברג, וודי אלן, רוברט אלטמן, סטנלי קובריק, מרטין סקורסזה, האל אשבי וכו'; היה זה בתקופתו שאולם זה ראה לראשונה סרטים פוליטיים מובהקים, כדוגמת "כל אנשי הנשיא", אודות אותה פרשייה שהורידה מהשלטון את אחד מקודמיו, ניקסון; סרטים בוטים ומוגבלים בגיל, כדוגמת זוכה האוסקר "קאובוי של חצות" ו"הארדקור" של פול שריידר (אודות אדם מבוגר הנאבד בעולם הפורנוגרפיה הקשה של לוס אנג'לס בחיפוש אחר בתו); הקרנות בכורה חגיגיות, כולל יצירת המופת של פרנסיס פורד קופולה, "אפוקליפסה עכשיו", בנוכחותו של היוצר; סרטי אמנות אירופאיים ("סונטת סתיו" של אינגמר ברגמן, לדוגמה); והקרנה אחת מכרעת של "מלחמת הכוכבים" לאורח ושמו אנואר סאדאת, הנשיא המצרי שבא לדון בפרטי הסכם השלום עם ישראל וקיבל בתמורה חרבות אור וחלליות.

אחרי קרטר הגיעו נשיאים פופולריים יותר ופחות, שכל אחד מהם הקפיד לשמר את מסורת הצפייה החגיגית, להזמין אורחים חשובים ונוצצים וסתם להתרפק על אחד מהתעשיות החשובות ביותר באמריקה.

הנשיא שצמח מתוך הוליווד עצמה, השחקן לשעבר רונלד רייגן, השמרן ואויבם הגדול של הסובייטים, ראה שוב ושוב להיטים כמו "בחזרה לעתיד" ו"מכסחי השדים", רק כדי להתלונן באוזני השחקן/במאי וורן בייטי שסרטו "אדומים" - העוסק בצמיחת הקומוניזם האמריקאי ובמהפכת אוקטובר ברוסיה - לא מסתיים ב"סוף טוב"; ביל קלינטון נחר בקול במהלך הקרנת הדרמה התקופתית "אמה" וצפה בבית הלבן מתפוצץ לרסיסים בהקרנת סרט האסונות "היום השלישי"; ג'ורג' וו. בוש ראה באולם כ"כלי פוליטי, להנעים את זמנם של יריבים" והשקיע אלפי דולרים בשיפוץ האולם; ברק אובמה, שמקפיד לפרסם את רשימת הסרטים האהובה עליו מידי שנה ברשתות החברתיות, גיוון בין דרמות על רקע גזעי ("סלמה", אודות מרטין לות'ר קינג) לבין בלוקבאסטרים מפוצצים ("רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים"); ואפילו טראמפ, הנשיא שחתם את הגולל על האולם הוותיק, צפה בין היתר ב"מוצאים את דורי" (סרטו הראשון כנשיא), "ג'וקר" (אותו מאוד חיבב), "גלדיאטור 2" ו"שדרות סאנסט" (הסרט האהוב ביותר עליו) במהלך שתי הקדנציות שלו במבנה המפואר.

כיאה לאדם שלא מתעניין במיוחד בעיסוקי פנאי מלבד גולף - כפי שבעצמו הצהיר מספר פעמים - הריסת אולם זה בתקופתו של טראמפ נראית כמו "הצעד המושלם" לעידן של התפוררות חברתית ותרבותית ברחבי העולם. לא עוד הסכמה רחבה וחשיפה לעולם אחר דרך האמנות, אלא הימנעות מהרחבת אופקים ככל האפשר. לא עוד האמן כמודל לחיקוי, אלא זה שראוי לרדוף אותו כל עוד הוא לא מתיישר למרות העריץ. זו פרידה כואבת למדי, אבל לא מפתיעה במיוחד.