"כן" הוא סרט גדול מהחיים, ביזארי ופרוורטי – וגם אירוע קולנועי של ממש

נדב לפיד הוא לא רק הייצוא המצליח ביותר של הקולנוע הישראלי, אלא במאי בליגה של הגדולים באמת, אלה שסרטיהם מתקבלים אוטומטית לפסטיבלי קאן/ברלין/ונציה ומופיעים בסיכומי סוף השנה של מבקרי הקולנוע הנחשבים בעולם. אבל ההצלחה חסרת התקדים של לפיד בזירה הבינלאומית לא תמיד פוגשת קבלת פנים דומה בישראל, ונדמה שזה עוד רובד במערכת היחסים המורכבת שלו עם המדינה, זאת שבאופן תמטי הופכת למוטיב ראשי בסרטיו.

"כן", סרטו החדש של לפיד שהוקרן בבכורה במסגרת "שבועיים של במאים" בפסטיבל קאן האחרון והיה מועמד לשמונה פרסי אופיר (מתוכם זכה בפרסי העריכה והפסקול), הוא אירוע. כמו כל סרט של לפיד, מדובר בסרט "גדול", הן ברמת הסיקור שנלווה אליו והן בערכי ההפקה: הרבה מאוד זמן לא הוקרן בבתי הקולנוע בארץ סרט דובר עברית שאורכו 150 דקות. לפיד ממשיך את השיטוט הסינמטי שלו כקולנוען גולה שמנהל זוגיות של אהבה-שנאה עם ארץ הולדתו, זוגיות שנדמה שרק הולכת ומסתבכת עם השנים, וביתר שאת בעקבות המלחמה האחרונה.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• "והאוסקר הולך ל... גל גדות!": תחזיות התרבות הכי מופרעות ל-2026

• עכשיו זה רשמי: HBO Max יושק בישראל - וזה כל מה שאתם חייבים לדעת

• "אל תציע לי בקשה": הזמרת האהובה במסר חד וברור לבן זוגה

במרכז הסרט עומדת דמותו של יוד (אריאל ברונז, שהיה מועמד לאופיר על תפקידו), מוזיקאי מרושש שמגדל את בנו התינוק עם יסמין (אפרת דור), רקדנית מרוששת גם היא. יחד הם פוקדים אירועים של האלפיון העליון, שאורחיהם הם רובם ככולם אנשים מבוגרים, וזורעים בהם כאוס. הסרט מתחיל חזק מאוד בסצנה שבה השניים משמיעים בפול ווליום את "Be My Lover" של לה-בוש, המנון ניינטיז אייקוני, ורוקדים את עצמם לדעת. זאת סצנה מהפנטת עם תנועות מצלמה וירטואוזיות, במהלכה השניים מצליחים לסחוף אחריהם את קהל הפנסיונרים באירוע, וגם את הצופים. סצנות דומות תחזורנה בהמשך, במה שיתברר כאפיק הפרנסה של השניים: הם רוקדים, מביאים את הקהל לשיכרון חושים, ואז מתחברים למי מהאורחים ועושים איתם, בהיעדר מילה אחרת, דברים.

כאן מפציעה הדיכוטומיה שמלווה את סרטיו של לפיד, שיודע להרים קולנוע גדול מהחיים, אבל גם ביזארי ופרוורטי, כזה שמותיר אחריו הרבה סימני שאלה. ב"כן", ששם במרכזו גיבור עני, קיימת גם דיכוטומיה ביחסי הכוחות בין הדמויות: בעוד יוד ויסמין נאבקים על שכר דירה, הזקנים העשירים הם מהות הקפיטליזם החזירי (חלקם הם ליטרלי חזירים), וכולם ללא יוצא מן הכלל סוטים. זאת אולי השוואה שפוקעת מהבטן של לפיד על הקשר בין הון כלכלי וניוון מוסרי, אבל היא לא מורכבת במיוחד, וגם לא ברור איך היא תורמת לסרט, למעט כיווץ בבטן למראה שחקנים שמלקקים את סוליות הנעליים אחד של השני. גם פרודיה שכוללת ברווז אומלל ודמות של ספונסר דמוי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ (שרון אלכסנדר), שלוקח את יוד תחת חסותו, היא חלק מהעשייה הקולנועית של לפיד בכובעו כבמאי פרובוקטיבי.

מכיוון שאני לא מתחבר למאפיין הזה של סרטיו, אנסה להתייחס לקוטב השני של הסרט, זה שמבוים על ידי לפיד בכובעו כבמאי רגיש, וכולל שני חלקים יפים במיוחדים. הראשון, שכבר הוזכר, מכיל את סצנות הריקודים הבלתי נגמרות. זה באמת מופת של עשייה קולנועית, שכולל עריכה תזזיתית ותנועות מצלמה שגורמות לצופה להרגיש שהוא עצמו חלק מהטירוף שמתרחש על המסך.

החלק השני כולל את הסצנה היפה ביותר בסרט, במהלכה יוד פוגש את לאה, האקסית שלו. לאה, בגילומה של נעמה פרייס (אשתו בחיים של לפיד, שהייתה מועמדת לפרס שחקנית המשנה באופיר על תפקידה) היא מתורגמנית שעוסקת בהסברה למען ישראל, ומפרסמת עדויות של שורדי טבח 7 באוקטובר בשלל שפות. כשהיא משתפת את יוד בעדויות ונכנסת לשטף דיבור בלתי פוסק שכולל זוועות שהנפש מתקשה להכיל, הלב של יוד (וגם שלנו, הצופים) יוצא אליה. האהבה הנכזבת של השניים מתמזגת בצורה אורגנית לתוך מציאות מלחמה כאוטית, ויוצרת דימוי שובר לב של זוג אוהב ומבולבל, שהחיים הפרידו ביניהם. החלק בהשתתפות פרייס הוא מעין סרט קצר בפני עצמו, עם תצוגת משחק מאלפת של שחקנית שלא זכתה למספיק זמן מסך.

"כן" הוא סרט מתעתע. יש בו הרבה רוך אבל גם הרבה קושי, והתפוררות מערכת היחסים בין יוד ויסמין מפנה את מקומה בחלקים נכבדים של הסרט לסצנות ביזאריות שתפקידן ומשמעותן לא ברורה, ומכאן שגם הפוקוס של הסרט כולו מאבד כיוון ככל שהוא ממשיך. אבל כנדבך נוסף של יצירה בתוך ארסנל של סרטים, זהו סרט "קלאסי" של נדב לפיד, והוא יפצל את צופיו כפי שהוא עצמו (כלומר, הסרט) מפוצל: גם גדול, גם אינטימי, גם מרגש, גם בלתי נסבל. סרט חדש של נדב לפיד, אמרנו?