"רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים" : יצירה שלמה בזכות עצמה, אך נדושה

רוב הביקורות של "רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים" משבחות, אבל לצד ההתפעלות מרגעי הפעולה והקרבה לעולם הקולנועי של ג'ורג' לוקאס, יש גם מי שתוהה אם לא הגיע הזמן לזנוח את הסאגה הבין כוכבית

לפני הרבה זמן, בשנת 1977 ליתר דיוק, בגלקסיה לא רחוקה, נו טוב, ממש כאן בכדור הארץ, יצא הסרט הראשון בסדרת "מלחמת הכוכבים" ושינה את פני הקולנוע. ההפקה שעליה ניצח ג'ורג' לוקאס הייתה בבחינת כוכב מוות ששיגר לייזר עוצמתי לעבר עידן אמנותי שהסתמך על חזון הבמאי, ופצפץ אותו לחתיכות קטנות לטובת שלטון אימפריית התאגידים, שוברי הקופות מרובי האפקטים, והמרצ'נדייז הנלווים.

אך לקהל הצופים זה בכלל לא מפריע. לאורך חמישה עשורים שונים כל סרט חדש בסדרה הופך לאירוע לאומי, תורי הענק שמשתרכים לפני הקופות מעידים על האהבה הגדולה לעלילות אבירי הג'דיי, ואינספור כנסים ודיונים אינטרנטיים חופרים מוקדשים לניתוח אובססיבי של כל פריים ופרט בסרטים.
קשה שלא לחשוד ב"רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים" שהוא בסך הכול עוד מוצר נלווה שמבקש לסחוט עוד מזומנים. זהו "ספין אוף" של העלילות שהתגוללו עד עכשיו על פני שתי טרילוגיות ושליש, אשר מתרחש באותו יקום, קצת לפני אירועי "תקווה חדשה".

בהתחשב בגיקיות הנוקדנית של מעריצי הסדרה, שעלולה להעביר תחושה של מועדון סגור למי שלא זוכר ואין לו זמן להשלים את הסאגה שהתרחשה עד כה, הרעיון לפתוח דף חדש הוא דווקא טוב מאוד. הזדמנות לדור צעיר שמגיע טאבולה ראסה להצטרף לשיח, להיכנס אל תוך העולם האייקוני של החלליות והסטורם טרופרס, וליהנות מהאסתטיקה הייחודית שהציתה את דמיונם של המונים, בסיפור טרי לגמרי. ואכן, אפשר לומר כי הסרט עומד כיצירה שלמה בזכות עצמו. אם כי יצירה די נדושה.
התסביכים האדיפליים של לוק סקייווקר עוברים כעת לגיבורה, ג'יין ארסו (פליסטי ג'ונס). כשהייתה ילדה כוחות האימפריה המרושעים רצחו את אמה וחטפו את אביה המדען המבריק (מאדס מיקלסן), על מנת להכריחו לבנות עבורם את הנשק האולטימטיבי – כוכב המוות. היא נמלטה בעזרת ידיד טוב לב מכוחות המורדים, ומאז הפכה לפרחחית קשוחה ששורדת בזכות עצמה. בבגרותה צצה פתאום ההזדמנות לסגור מעגל, כשמתנגדי השלטון צריכים את עזרתה במשימה להשמיד את פרויקט הגרעין הויידרי. כרגיל, כל זה עטוף בהמון קשקשת מיותרת ועתירת פרטים שאי אפשר וממילא לא נחוץ לזכור. לדוגמה, בכל כוכב וכוכב שבו מבקרים מופיעה כתובית עם שמו, ותיאור קצר, ויש שפע מאלה בגלקסיה של הבמאי גארת' אדוורדס, שמחקה ביעילות את הסגנון של הסרטים הקודמים. על פני הכוכבים הללו יש המון דמויות, והן מספרות על העבר שלהן, או נכנסות לדיונים פוליטיים, ומנפחות את המוח, למרות שבתכל'ס, כאמור, המשימה פשוטה.

הביקורת האנטי אימפריאליסטית אינה רק נגד האימפריה של לורד וויידר. כשכוכב המוות מוחק עיר שלא מוצאת חן בעיניי השלטון, מופיעה במקומה פטרייה של פצצה גרעינית כמו בהירושימה. ב"עיר הכבושה ג'דה" (יש להניח שהתסריטאים התכוונו לרפרר לאבירי הג'דיי ולא לכפר הערבי שעליו הוקמה רמת ישי), שמעוצבת כשילוב בין מד"ב עתידני לבזאר במדינת עולם שלישי, מסתובבים חיילי סער בנשקים שלופים ומפקחים על האוכלוסייה המקומית, באופן שמהדהד את צילומי החיילים האמריקנים באפגניסטן ועיראק.
ג'יין חוברת לצוות מגוון אתנית, כמקובל בימינו, ולדרואיד שאמור להיות בדיחה על חשבון נכותם הרגשית של רובוטים, אך בפועל סתם די מעצבן. מה גם ש2D2R וPO3C הוכיחו לנו אחרת. ייתכן כי בגלל תקדים ג'אר ג'אר בינקס אין הפעם בחבורה יצור חי אך לא אנושי. בשחקנים בתפקידים קטנים יותר ממש לא השקיעו, והם מדקלמים שורות. בן מנדלסון עושה עבודה טובה בתור הנבל קרניק, האחראי על הקמת הפרויקט ההרסני, שנאלץ להיאבק לא רק במורדים אלא גם על הקרדיט שלו בתוך ארגון הרשע.

הבנאליות הזו מתרוממת פעמיים: בקרב המסעיר באוויר וביבשה בחלקו האחרון של הסרט, וגם  -זהירות ספויילרים - עם כל הופעת אורח חטופה של דמות בלתי נשכחת מהסרטים הקודמים, חלקן באמצעות אפקטים. אך הופעות אלה רק מבליטות את חוסר הייחוד של הסרט הזה, ואת מקומו בהיררכיה של הסדרה. כמוצר שאינו בליגה של הפרקים האחרים, זה אולי גם מסביר את ההחלטה המעניינת, שאי אפשר להרחיב לגביה בלי לקלקל, על סופו.