ארץ הפלאות: 10 סרטי דיסני הטובים ביותר בכל הזמנים

10. "אחי הדוב" (2003):

שנות ה-2000 הם (ברובם) שנים של שפל כלכלי וביקורתי באולפני דיסני - בעיני המבקרים, הציבור והחברה עצמה. בעוד אולפני אנימציה כמו "פיקסאר" (שעובדת תחת עינה הפוקחת של דיסני) ו"דרימוורקס" שגשגו והוציאו להיט אחר להיט, דיסני התקשתה לעמוד בקצב ועם "מות" האנימציה הדו-מימדית. עם זאת, מתחת לפני השטח מסתתרות כמה פנינות ("הקיסר נפל על הראש", "כוכב המטמון") לצד כמה סרטים שמושמצים מאוד שלא לצורך ("מרד החיות" ו-כן, גם "צ'יקן ליטל").

"אחי הדוב", שעוקב אחר נער ילידי באלסקה (בקולו של זוכה האוסקר העתידי חואקין פיניקס) שהורג דוב כנקמה על אחיו שמת - רק כדי לעבור גלגול נשמות ולהפוך לדוב בעצמו - הוא כנראה בין הטובים של החברה באותם השנים (לצד סרט מעט מפורסם יותר שאגיע אליו בקרוב), לא רק בשל הייצוג שלו למיעוטים (הרבה לפני שזה היה בכלל עניין) או היצירתיות שבו, אלא המסר הפשוט והלא מובן מאליו שבו - אנושיות קודם, נקמה אחר כך. וגם יש בו את השיר הכי קליט בעולם של פיל קולינס.

9. "ראלף ההורס" (2012):

כמה אולפנים, מפיקים, במאים ומה לא ניסו לעשות סרט טוב ממשחק מחשב - וכמה מהם נכשלו קשות אחד אחרי השני. מסתבר שמה שצריך לעשות זה או לא להתבסס על משחק קיים ו/או פשוט לפעול ביצירתיות. כך או כך, שני הדברים הם מנת חלקו של "ראלף ההורס", שעוסק בנבל קלאסי של משחק מחשב וותיק שמואס בתפקיד שנכפה עליו מראש ורוצה להפוך לגיבור.

עם אהבה גדולה להיסטוריה העשירה של משחקי המחשב לדורותיהם, רפרנסים לכל דבר מ"סוניק" ועד "סטריט פייטר" שלא מרגישים כפויים כלל וכלל, בניית עולם מרשימה ודמויות כובשות (שלא לדבר על ג'ון סי. ריילי בתפקיד הראשי, לעד אחד הגדולים שיש), "ראלף ההורס" הוא סרט על למרוד בראייה דיכוטומית מחברה שעשתה את מרבית כספה מההפך הגמור (+יש לו סרט המשך לא רע בכלל).

8. "דמבו" (1941):

סרט שזכה לקיתונות של בוז בשנים האחרונות, ביחס לייצוגים הגזעניים שבו בדמויות העורבים שמלוות את הדמות הראשית (הפתעה - אמריקה זה מקום גזעני למדי). אם נשים את הייצוגים הפוגעניים הללו בצד, נגלה סרט מורכב ויפהפה, שעובד בכמה רמות שונות - קומדיית סלאפסטיק, דרמה מלנכולית ואף אימה פסיכולוגית (מי שצפה בסרט בילדותו ודאי זוכר את צעדת הפילים הוורודים המאיימת).

סיפורו של הפיל המעופף הקטן שמופרד מידי אימו בקרקס כמעט ולא ראה אור יום, כשהוא נעשה כברירת מחדל להשיג כסף לאולפן אחרי ש"פנטסיה" ו"פינוקיו" נכשלו קשות ו"במבי" עוד היה בשלבי פיתוח. עדיין, באורך של 63 דקות בלבד, "דמבו" יוותר אחד הסרטים היפים ביותר שנוצרו.

7. "פלונטר" (2010):

כולם מדברים על "פרוזן", אף אחד לא מדבר על "פלונטר". סרט הנסיכות הזה (שנקרא במקור "Tangled") הפגיש בין אותה רפונזל ארוכת השיער (או כפי שנקראה כאן, "פעמונית" או "מגדלית") מאגדת האחים גרים - בגרסה פרועה יותר - לבין פושע נמלט בשם פלין ריידר, המגלה לנסיכה הכלואה במגדל את העולם שבחוץ, שמעולם לא ראתה. הסרט הזניק מחדש את התהילה של דיסני אחרי שנות השפל, והכניס את החברה לתקופת ה"רנסנס" השנייה שלה, שנמשכה לאורך מרבית שנות ה-10' (ויש יגידו עד היום). במובן מסוים, עם חזרה לדבר שידעה לעשות כה טוב בתחילת דרכה, דיסני אותתה: מלכת התעשייה חזרה.

מבעד להישגים, "פלונטר" הוא השילוב המושלם בין דיסני הקלאסית של סיפורי האגדות והנסיכות לבין החדשה, שמנסה לשלב קומדיה וסטייל מובחן. שירים קליטים, אנימציה מרהיבה (שהושפעה מציורי ה"רוקוקו" של המאה ה-18) וטייק מקורי על קלישאת ה"עלמה במצוקה", מדובר בסרט מצוין.

6. "לילו וסטיץ'" (2002):

הבטחתי שאחזור לעשור המושמץ בתולדות דיסני, והנה דוגמה איך דווקא אז נולד אחד מסרטיה הטובים ביותר של החברה. ללא הישענות על סיפורי אגדות עתיקים או טקסט כלשהו קיים וללא רומן מרגש בינו לבינה במרכז הסרט, הבמאי כריס סנדרס הביא איתו לדיסני דמות שיצר 17 שנה קודם לכן - זו של חייזר כחול, דמוי-כלב, פרוע וחמוד - וסביבו רקם סיפור שבסיסו עוסק בהתמודדות השונה עם טרגדיה ואובדן משפחתי.

קומדיית מד"ב קלילה עם נגיעות דרמטיות אנושיות, קשה להישאר אדיש לסיפור דמוי "אי.טי." הזה על ילדה קטנה מהוואי שמתחברת לחייזר גולה, שניהם "בורחים מבשורה" - לילו מהתמודדות עם מות הוריה והיחסים העכורים עם אחותה הגדולה והדאגנית נאני וסטיץ' מעבר אלים בחלל. הפנים החמודות של סטיץ' ליוו את המרצ'נדייז של דיסני מאז ועד היום, גלגלו מאות מיליוני דולרים לחברה, הולידו שלל המשכים (איך אפשר לשכוח את "לירוי וסטיץ'") וסדרות ובעיקר רימייק לייב-אקשן אחד די מיותר שעתיד לצאת בחודשים הקרובים לאקרנים.

כתבות נוספות:

• אבקת אסקפיזם: מסע עולמי בין הפארקים המופלאים של דיסני
• בין גל גדות לסטיץ': האם עידן הרימייקים של דיסני נגמר?
• 30 שנה למלך האריות: עם המדבבים של אחד הלהיטים הגדולים של דיסני

5. "במבי" (1942):

83 שנה אחרי צאתו, "במבי" הפך כבר לקלישאה - או כינוי לכל אייל קטן שרואים בגן החיות או הוכחה לכך שכל גיבור ידוע של דיסני צריך שלפחות אחד מהוריו ימות באופן טראגי. כך, קל לשכוח שמדובר באחד מסיפורי ההתבגרות האפקטיביים ביותר שהוליווד הוציאה בכל שנותיה, שהמסר הפרו-סביבתי שלה נותר רלוונטי עד ימינו אנו.

מבוסס על הספר האוסטרי באותו השם מ-1923, סיפור ההתבגרות של במבי הקטן ביער - לצד חבריו ת'אמפר הארנב ופרח הבואש - על רקע מותה הטראגי של אימו על ידי צייד - מלווה באנימציה שנראית לעיתים כמו ציור שמן וששואפת לריאליזם, לצד עיצובי דמויות "חמודים" יותר, שמבליטים את במבי וחבריו מהסביבה, שלעיתים לא כה מתחשבת בהם. סרט אנימציה שכזה, על גלגל החיים של הטבע (הרבה לפני אותו "גלגל החיים" הידוע), נראה על פניו פשוט וחסר עלילה של ממש, אבל "במבי" נותר ויוותר נצחי.

4. "פינוקיו" (1940):

"When You Wish Upon A Star" - שיר הנושא של "פינוקיו" - מלווה כבר שנים את הלוגו של דיסני לפני כל סרט חדש שלה (או בהפקתה) ונותר אחד השירים המזוהים בעולם, 85 שנה לאחר שהושמע לראשונה בסרט. יש סיבה למה חברת הענק בחרה בשיר הזה מהסרט הספציפי הזה להגדיר אותה - "פינוקיו" מבהיר את היכולות של דיסני בגדולתה ומצהיר על המטרה המקורית שלה: ליצור קסם קולנועי.

מבוסס על המעשיה האפלה למדי של הסופר האיטלקי קרלו קולודי מהמאה ה-19, "פינוקיו" - שעוסק, כידוע, בילד עץ שקם לחיים ולומד את השלכות השקר - לא נמנע מדימויים קודרים (תעיד על כך הסצנה הטראומטית בה פינוקיו וחברו הופכים לחמורים) או מתמות כבדות רק כי מדובר ב"סרט לילדים". למעשה, בבסיסו של "פינוקיו" עומד הקשר בין עולם המבוגרים לילדות - איזה דרך חיים ההורה מתווה לילדו ועד כמה למעשה הוא "בשליטתו" או "שלוחה" שלו. אמנם רבים וטובים אחרים ניסו להתמודד עם האלגוריה העל-זמנית הזו (מומלצת במיוחד הגרסה זוכת האוסקר של גיירמו דל-טורו מלפני כמה שנים) ולא תמצאו פה את שמשון ויובב לצערנו, אבל קשה להתעלות על יצירה קולנועית כה טובה כמו "פינוקיו".

3. "ספר הג'ונגל" (1967):

בחירה לא שגרתית בדירוג שכזה לסרט שלרוב מקבל כתף קרה קולקטיבית - אבל הרבה לפני הרימייק לייב-אקשן המוצלח מלפני עשור (הטוב ביותר שדיסני עשתה בפער) ולפני שתום אבני וטוביה צפיר פיזזו על הבמות, "ספר הג'ונגל" לא רק סימל את אקורד הסיום לקריירה המפוארת של וולט דיסני עצמו (שמת במהלך הפקתו) - אלא גם היווה גשר בין צורות עשייה קולנועית שונות, בכדי ליצור שלם אחד מדהים.

למרות שדיסני עצמו, שלקח חלק אקטיבי מהרגיל בעיצוב הסרט, דרש להימנע מהטון הקודר של ספרו המקורי של רודיארד קיפלינג לטובת טון "משפחתי" יותר - נותר משהו מחוספס, לא מהוקצע, פחות מסונתז מהרגיל בעלילותיו של מוגלי, הילד שגדל בג'ונגל וניצב מול שירחאן, הטיגריס האכזר. עם אווירה חופשית, קצבית וכיפית, בהרבה מובנים, "ספר הג'ונגל" הוא ה-סרט האנימציה לתקופתו: לב "קיץ האהבה" של 67', רגע לפני ש"הוליווד החדשה" של "בוני וקלייד" ו"Easy Rider" משתלטת ו"הוליווד הקלאסית", הארכאית - אותה ייצגה דיסני כה נאמנה עד אותו רגע - נעלמת. אם זו לא הוכחה מספקת, אזי העובדה שארבעת הנשרים שפוגשים במוגלי ושרים לו שיר עוצבו בדמות חברי "הביטלס" וכמעט דובבו על ידם (אילולא סלידתו דאז של ג'ון לנון מסרטי אנימציה, רגע לפני "צוללת צהובה") מוכיחה שמשהו בצייטגיסט של אז נקלט בסרט הזה.

עם כמה מהשירים הכי ידועים וקליטים שדיסני אי פעם הוציאה ("The Bare Necessities" ו""I Wanna Be Like You", לדוגמה) וסיפור שסוחף עד היום, "ספר הג'ונגל" ראוי לכל מחמאה שיקבל.

2. "מלך האריות" (1994):

מ-1989 ובמשך עשור, נכנסה דיסני למה שמכונה לרוב תקופת ה"רנסנס" האמיתית שלה - אחרי שנים של דשדוש, וכשלא מצאה את קולה האמיתי לנוכח חילופי התקופות, החלה להוציא בזה אחר זה שרשרת להיטים שהדהדו בכל העולם, רובם נחשבים עד עצם היום הזה לכמה מהסרטים הטובים ביותר אי פעם: "בת הים הקטנה", "היפה והחיה", "אלאדין", "פוקהונטס", "מולאן" וכו' וכו' - אבל נדמה שרק אחד מתעלה על כולם: "מלך האריות".

למרות שעברו יותר מ-30 שנה מצאתו, יש סיבה למה אין ילד על גבי הפלנטה בימינו אנו שלא צפה בעלילותיו של סימבה מגור עד אריה בוגר. הכל מתקתק כאן - הרגעים הדרמטיים והמרגשים, האתנחתות הקומיות שעדיין עובדות, האנימציה שמשלבת בטבעיות דו-מימד ותלת-מימד, השירים הגדולים של אלטון ג'ון וטים רייס ("גלגל החיים", "משתגע כבר מלך להיות" וכן הלאה) שהיו אמורים לצאת לנו מזמן מכל החורים ועדיין אפקטיביים פעם אחר פעם. יש משהו בשילוב המושלם בין כל האלמנטים הללו ברמתם הגבוהה ביותר שהופכים את "מלך האריות" לסרט על-זמני, הרבה יותר מעוד עיבוד לשייקספיר (הסרט שואב בבסיסו אלמנטים מ"המלט") או עוד סרט על חיות מדברות.

דיסני ניסתה לשחזר את ההצלחה הראשונית המסחררת של "מלך האריות" (763 מיליון דולר, מה שהפך אותו בזמנו לסרט השני הרווחי ביותר בכל הזמנים) עם מופע ותיק בברודווי, רימייק פוטו-ריאליסטי מ-2019 שבעצמו הפך לאחד מהסרטים הרווחיים ביותר אי פעם (ופריקוול שיצא לפני מספר חודשים שטיפה פחות הצליח) ואינספור ספין-אופים, מרצ'נדייז ומה לא - אבל קשה לקלוע לקסם של המקור. אולי חוץ מ"לסעוד עם טימון ופומבה".

1. "פנטסיה" (1940):

דמיינו ליצור סרט שמגדיר את עצמו בתור "ניסוי קולנועי", ללא דיאלוג או מילים בכלל, מלווה ביצירות מוזיקליות קלאסיות של (בין היתר) בטהובן ובאך, עם דימויים מופשטים ומפחידים ואז לשים את מיקי מאוס באמצע. זה על רגל אחת ניסיון להגדיר את "פנטסיה", אנתולוגיה של קטעים מונפשים התואמות קטעים מוזיקליים מוכרים, בניצוחו של המנצח הידוע ליאופולד סטוקובסקי. מה שלא נשמע מאוד מעניין או מסעיר על פניו הופך לחגיגה אמיתית של המדיום הקולנועי, כשכל אפשרות לנועזות או יצירתיות ויזואלית מנוצלת כאן.

פרויקט תשוקה של וולט דיסני עצמו שהתברר ככישלון כלכלי נחרץ, "פנטסיה" הוא ה-סרט להראות למי שמפקפק בכוח של החברה (או מה שהיה כוחה) או בכוח האנימציה ככלל ככלי לספר סיפורים. לא רק לילדים ולא רק למבוגרים, "פנטסיה" נע בקלילות בין קטעים קומיים יותר - כמו זה הנודע מכולם, שמציג את מיקי מאוס כ"שוליית הקוסם" המקים לחיים מאות מטאטאים לצלילי המלחין פול דיקא - לבין קטעים אפלים, רציניים בהרבה, כמו "לילה על הר קירח" והשד המאיים שבמרכזו, לצלילי מוסורגסקי. "פנטסיה" הוא לא רק הסרט הטוב ביותר של חברת דיסני, אלא כנראה גם אחד הטובים ביותר בכל הזמנים, וכזה שמעביר את הצופה שלו חוויה שמזכירה כמה קולנוע יכול להיות באמת אומנות מושלמת.