סופה של תקופה: פרידה מהאיש מאחורי התמונות הכי ידועות בהוליווד

"ידעתי לצייר לפני שידעתי לדבר", נהג להגיד אמן הפוסטרים והגרפיקאי האמריקאי דרו סטרוזן, בעודו יוצר כמה מהדימויים המפורסמים ביותר ב-50 השנים האחרונות בהוליווד: פרצופו המאיים של דארת' ויידר בכרזות "מלחמת הכוכבים"; אינדיאנה ג'ונס האמיץ והשוט בידו; מרטי מק'פליי מתבונן בשעון כשסביבו להבות אש ב"בחזרה לעתיד"; רמבו מחזיק רובה בידיו השריריות; החבובות קופצות מדפי העיתון הישר אל הצופה; הארי פוטר הצעיר ושרביט בידו ועוד ועוד. אמש (שלישי), הכניעה אותו מחלת האלצהיימר לאחר מאבק ממושך, והוא בן 78.

"הפוסטרים שלו הפכו את הסרטים שלנו ליעד נחשק - אנחנו זוכרים תמיד את הזמן והגיל שראינו אותם לראשונה (…) בדרכו שלו, אף אחד לא צייר כמו דרו", ספד לאמן המנוח מאסטר הקולנוע סטיבן ספילברג, עמו שיתף פעולה סטרוזן עשרות פעמים, מ"אי.טי." ועד "אינדיאנה ג'ונס"; "אמן מהדרגה הגבוהה ביותר", הוסיף הידיד המשותף ג'ורג' לוקאס, ואליו הצטרפו ברחבי הרשת שמות כמו גיירמו דל טורו ("המבוך של פאן"), אדגר רייט ("בייבי דרייבר"), רוברט רודריגז ("ספיי קידס") וכמעט כל אחד שאי פעם העריך את האמנות הויזואלית אותה סייע סטרוזן להפיץ.

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• בסימן חגיגות ה-20: הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה חושף את סרטיו
• לא הופתענו: הסרט הישראלי המהולל נכנס לשורטליסט של הטקס הנחשב
• לזכרה של דיאן קיטון: 5 סרטים בכיכובה ששווה לחזור אליהם

אך משהו באותו אבל קולקטיבי מסמן קינה למשהו גדול יותר מסטרוזן עצמו - ירידה מגדולתן של עבודות היד בקולנוע ככלל, ובפרט אמנות הפוסטרים. אחרי לכתם של ענקים בתחום מוקדם יותר השנה, ג'ו קארוף (שעיצב את הלוגו של ג'יימס בונד והפוסטר של "סיפור הפרברים", בין עשרות דברים אחרים), רנאטו קאסארו (פוסטרים ל"הטוב, הרע והמכוער", "פלאש גורדון" ו"אוקטופוסי" הן בין יצירותיו הנודעות) ודוד טרטקובר במחוזותינו, נדמה שלא רק הפוסטר המאויר הוא הוא זן נכחד, אלא כל אותה השקעה ויזואלית במדיום האהוב שכמעט ונעלמה.

חשוב להבין - הפוסטר היה האמצעי שמשך את הצופה אל אולם הקולנוע במשך עשורים על גבי עשורים; אם פוסטר מסוים היה כה מוצלח, הוא היה הדימוי הראשון שקופץ לצופה בראש כשהוא חושב על הסרט המדובר. "רוב הפוסטרים המאויירים המוקדמים התנהלו כציור לכל דבר ועניין - הם סיפרו את כל עלילת הסרט", אמר לימים סטרוזן על תהליך מציאת הקול הייחודי שלו באמנות המתפתחת, "הייתי חייב לעשות משהו שונה (…) לא חיפשתי לספר סיפור. שאפתי לתת לצופה דרך הפוסטר רגש מסוים שיוכלו לצפות לו בסרט".

כך, לדוגמה, כשהתבקש לאייר בין לילה פוסטר לסרט האימה האייקוני "היצור" ("The Thing") של ג'ון קרפנטר מ-1982, המידע היחידי שנמסר לסטרוזן על ידי חברת יוניברסל הוא שמדובר בעיבוד לסרט מד"ב משנות ה-50 שכבר הכיר. פרט המידע השולי למדי הזה היה מספיק בשביל להצית את דמיונו של האמן, ולאייר דמות אסקימוסית מאיימת המקרינה קרן אור מסנוורת. "קיוויתי שהתגובה של אנשים תהיה: 'אני חייב לראות את הסרט ולהבין על מה הוא", אמר לימים על המטלה שהונחתה עליו.

חשבו על הפעם האחרונה שפוסטר משך את עיניכם - מצליחים להיזכר? כנראה שלא מדובר במקרה מהשנים האחרונות. הפוסטר המאויר, שהיה לאמנות מכובדת משל עצמה ועדיין לא מעל בתפקידו כאמצעי פרסומי לסרט שקידם, הוחלף ברבות השנים בפוסטר מלאכותי, שמעוצב ברובו בפוטושופ. הדימוי האייקוני של כוכב הסרט ממחיז את העלילה הוחלף בשכבות על שכבות של גיבורי על "מודבקים", בפוסטרים שמעין מצהירים על עצמם שנערכו באופן דיגיטלי.

תוסיפו לכך את השתלטות טכנולוגיית ה-AI על חיינו - כבר מזמן לא עניין ששמור רק לקליפים של פנינה רוזנבלום - ונדמה שאין מידי מה לטרוח ולגייס בשכר אמן מנוסה שיכין פוסטר, בעבודה שתיקח לו ככל הנראה כמה ימים, כשלחיצה פשוטה וזולה הרבה יותר במודל ה-AI החדיש ביותר תוציא לאולפן פוסטר מהוקצע לעיניים בלתי מזוינות ותחסוך זמן יקר. ואם כסף מסובב את העולם, אז אין דבר חשוב יותר (לבטח לא "זוטות" אסתטיות).

אך אין מדובר רק בזניחה של אמנות הפוסטר - גם הטריילר (קדימון), אחד המרכיבים המהותיים ביותר במסע הפרסום לסרט מסוים - עוד מימיה הראשונים של הוליווד - כבר מזמן אינו בימי השיא שראה לפני עשור ועשרים שנה. בעוד הבלוקבאסטרים ממשיכים לפקוד את אולמות הקולנוע מידי שבוע (כשהתעשייה האמריקאית לא מאותת על האטה), קשה לחשוב על טריילר חדש שעורר התרגשות אורגנית - גם עמוק לתוך ימי האינטרנט - כמו אלו ל"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" ב-2015 ו"הנוקמים: מלחמת האינסוף" ב-2018, לדוגמה (לראייה - הראשון גרף 88 מיליון צפיות ב-24 השעות הראשונות לעלייתו לרשת ואילו השני 230 מיליון, והיה לטריילר הנצפה ביותר לשעתו).

התחושה הכללית שיוצאת מתעשיית הסרטים הגדולה בעולם היא שעניין וקסם קולנועי כמעט ואבד. כן, ישנם ה"חוטאים" וה"קרב רודף קרב" של העולם, שמצליחים לגייס עניין ואהדה מפה לאוזן - וכל זאת על בסיס סיפור מקורי (למדי) - אך הימים שבהם סטרוזמן היה למלך בית הקולנוע, כשציוריו התנוססו ברחבי העולם ומשכו מיליונים אל האולמות, חלפו ואינם. ואולי על כך מרגישים ספילברג ודומיו צורך להספיד, יותר מכל דבר אחר.