ומה איתי? הכוכבים ששינו את העולם - ולא זכו אף פעם באוסקר
בכל שנה, מיטב בניה ובנותיה של הוליווד זוכים באחד הפרסים הנכספים בעולם - האוסקר, אבל מה עם אלו שזכו לתהילה בינלאומית, אך מעולם לא זכו להכרה מהאקדמיה? לרגל טקס האוסקר ה-97, שיערך בלילה שבין ראשון לשני, חזרנו ל-7 כוכבי על שלא זכו בפסלון האוסקר: ממרילין מונרו ועד טום קרוז
מרילין מונרו:
אמנם חייה נגדעו באיבם בגיל 36 ממנת יתר של נוגדי דיכאון, אבל מרילין מונרו - מהכוכבות הגדולות ביותר שהוליווד הוציאה לאורך יותר ממאה שנותיה - מעולם לא זכתה או הועמדה לפרס האוסקר. למרות שתדמיתה בחייה הייתה של כוכבנית, "בלונדינית טיפשה" או סמל מין ותו לא (מה שתרם לאי הערכתה מצד הממסד הביקורתי), מונרו סיפקה כמה מההופעות האייקוניות ביותר של שנות ה-50 ובכלל - מ"גברים מעדיפים בלונדיניות" (1953) דרך "חטא על סף ביתך" (1955) ועד "חמים וטעים" (1959) ו"יוצאי הדופן" (1961) בשלהי הקריירה שלה. על גילומה, דרך אגב, הועמדו לפרס האוסקר הן מישל וויליאמס ב"השבוע שלי עם מרילין" (2011) ואנה דה ארמס ב"בלונדינית" (2022); שתיהן, כמיטב המסורת, לא זכו.
סקרלט ג'והנסון:
מכוכבת הוליוודית גדולה אחת לאחרת ומי שלא פעם גם זכתה לכינוי "סמל מין", על חשבון התייחסות לכשרונה הרב. סקרלט ג'והנסון פעילה כבר קרוב ל-30 שנה בהוליווד - מהתחלתה כשחקנית בילדותה ועד שורה של במאים גדולים שביקשו לעבוד איתה בבגרותה והפיכתה לאחד השמות הרווחים ביותר בהוליווד אחרי נוכחות ענפה בסרטי מארוול השונים - ועדיין לא זכתה אף פעם אחת בפרס האוסקר.
למרות תפקידים בלתי נשכחים - בין היתר - ב"אבודים בטוקיו" ו"נערה עם עגיל פנינה" (שניהם מ-2003), ג'והנסון היהודיה הועמדה בקריירה הארוכה שלה לפרס רק פעמיים, כששתי המועמדויות שלה היו באותה השנה - השחקנית הטובה ביותר עבור "סיפור נישואים" ושחקנית המשנה הטובה ביותר עבור "ג'וג'ו ראביט", שניהם מ-2019. את שתי המועמדויות הפסידה (בהתאמה) ג'והנסון לזוכת האוסקר הכפולה רנה זלווגר ולקולגה שלה ל"סיפור נישואים", לורה דרן. אם האקדמיה קוראת את שורות אלו, יש לה עדיין אפשרות לתקן את העוול.
טום קרוז:
קשה להאמין, אבל טום קרוז קיים בחיינו כבר למעלה מ-40 שנה - עם פעלוליו המסוכנים, חיבתו לסיינטולוגיה, הקפיצה האלמותית על הספה של אופרה ונישואיו וגירושיו המתוקשרים מניקול קידמן וקייטי הולמס. בין כל זה ובין עוד סרט של "משימה בלתי אפשרית" שיוצא כל חודש, מסתתר שחקן דרמטי מוכשר ומסור לעבודתו (לעיתים מידי), בסרטים כמו "צבע הכסף" (1986), "איש הגשם" (1988), "בחורים טובים" (1992) ו"עיניים עצומות לרווחה" (1999) - אולי אחד מסרטיו הגדולים ביותר, מבית היוצר של עוד מסורב אוסקר ידוע, סטנלי קובריק. קרוז הועמד לא פחות מ-4 (!) פעמים לפרס האוסקר במהלך הקריירה הארוכה שלו: "נולד בארבעה ביולי" (1989), "ג'רי מגווייר" (1996), "מגנוליה" (1999) ו"אהבה בשחקים: מאווריק" (2022) - את כולם הפסיד.
אלפרד היצ'קוק:
בתור האיש שעבור רבים הגדיר איך לעשות סרט הוליוודי מצליח וסרט מתח/אימה, קל להכביר במילים על הבמאי הבריטי אלפרד היצ'קוק. עדיין, "חלון אחורי" (1954), "ורטיגו" (1958), "מזימות בינלאומיות" (1959), "פסיכו" (1960) ושלל סרטיו של מאסטר המתח - רובם מככבים כיום בראש רשימות "הסרטים הטובים ביותר אי פעם" - אמנם זכו לא פעם בזמן אמת להצלחה כלכלית, אך לא בהכרח להצלחה ביקורתית, ובפועל, גם לא להכרה מהאקדמיה, שפטרו את סרטיו כ"בידור זול".
היצ'קוק היה מועמד לפרס הבמאי הטוב ביותר 5 פעמים בחייו - על טווח של 20 שנה - אך לא זכה אף פעם; ב-1968, בהיותו בן 69, "נזכרה" האקדמיה להעניק לו פרס על מפעל חיים. היצ'קוק - תמיד אדם של ויזואליה ולא של מילים - עלה לבמה, קיבל את הפרס, אמר "Thank you... very much indeed" וירד. את הסאבטקסט אין צורך להסביר.
איימי אדמס:
איימי אדמס היא אולי אחד מהסיפורים "הטראגיים" ביותר כשמדובר על מועמדויות לאוסקר: מאז שהפציעה על המסך הגדול ב-1999, השחקנית הג'ינג'ית בת ה-50 עשתה לעצמה שם כשחקנית דרמטית בדרמות איכות ("ספק", "המפגש") לצד תפקידים פופולאריים לכל המשפחה ("מכושפת"). האקדמיה אהבה אותה ישר, אך כנראה לא מספיק כדי להעניק לה אפילו פעם את הפרס עצמו: מאז 2005, הועמדה השחקנית 6 פעמים לקטגוריות המשחק השונות אך מעולם לא זכתה.
התיוג שלה כ"שחקנית מעוטרת שאף פעם לא זוכה" הפך לסוד גלוי בהוליווד, וכל פעם שהיא מופיעה בדיונים האינטרנטיים לקראת המועמדויות, רבים מנחשים שגם השנה לא תהיה השנה של אדמס. השנה נחסך ממנה הצער ככלל, שתפקידה המדובר בסרט "נייט ביץ'" לא הגיע למעמד המועמדות.
דיויד לינץ':
אחד מגדולי הקולנוע העצמאי, האמריקאי ובכלל עזב אותנו בחודש שעבר בגיל 78, אחרי מאבק ממושך באמפיזמה. האמן הייחודי אך החביב מאחורי יצירות כמו "קטיפה כחולה" (1986), "לב פראי" (1990), "טווין פיקס" (1990-1991; 2017) ו"מלהולנד דרייב" (2001) הותיר את חותמו באופן כה מובהק על הקולנוע שאנחנו מכירים כיום, כשנתן דרור לאפילה והתת המודע ששוררים מתחת לנורמטיביות של החברה המודרנית ואפשר לרבים לראות שלעשות דברים מוזרים מאוד בלב המיינסטרים זה אפשרי בהחלט.
עיטורים ופרסים לא חסרו ללינץ' בלמעלה מ-50 שנות פעילותו, אך האקדמיה - כמו האקדמיה - לא ראתה לנכון להעניק לו אוסקר בזמן אמת. לינץ' היה מועמד 3 פעמים לפרס הבימוי הטוב ביותר - על "איש הפיל" (1980), "קטיפה כחולה" ו"מלהולנד דרייב" אך קיבל את הפרס רק בצורת אוסקר של כבוד ב-2019, שהוענק לו ע"י המוזות הנצחיות שלו לורה דרן, קייל מקלכלן ואיזבלה רוסליני (עבורה הבמאי היה לבן זוג במשך תקופה ממושכת), וריגש רבים, כולל את הבמאי האקצנטרי בעצמו.
רוברט אלטמן:
ולשם פחות מוכר לסיום, לפחות לקהל הרחב: מפריצתו הגדולה עם הלהיט "מ.א.ש" ב-1970 (שהניב גם סדרה מצליחה ביותר) ועד מותו בגיל 81 ב-2006, היה רוברט אלטמן לאחד מהבמאים הגדולים ביותר שידעה הוליווד לאורך השנים. אייקון של "תרבות הנגד" ואחד מהשמות המובילים של תקופת "הוליווד החדשה" בשנות ה-70 - לצד קופולה, סקורסזה והאל אשבי, סרטיו של אלטמן - כדוגמת "שלום לנצח" (1973), "נאשוויל" (1975) ו"תמונות קצרות" (1993) - אופיינו פחות בקו עלילה אחד ברור ויותר באנסמבל שחקנים גדול ושלל התרחשויות ששזורות זו בזו, בעודם משקפים את התנודות החברתיות של אותן השנים.
היצירה הנועזת ולא פעם עצמאית לחלוטין של אלטמן השפיעה על במאים נודעים כמו קוונטין טרנטינו, פול תומאס אנדרסון ו-ווס אנדרסון ושינתה את איך שהעולם הסתכל על סרטים. האקדמיה מצידה שוב התעלמה והעניקה לו פרס מפעל חיים בשנה שנפטר, לאחר 7 מועמדויות ללא זכייה לאורך שישה עשורים של פעילות.
