הסרטים האלו זכו באוסקר הגדול, אך נשכחו במהרה. זו ההזדמנות לתקן זאת
כל יוצר ויוצרת גדולים חולמים לזכות בפרס האוסקר - אז, הם בוודאי בטוחים, יזכו בתהילת עולם ו"שיק פתוח" לעשות כאוות נפשם. אבל לא תמיד זהו המקרה, ולעיתים סרטים שזכו בפרס הגדול בטקס הנוצץ קיבלו כתף קרה רגע לאחר מכן מהתעשייה ומהתרבות הפופולרית. לרגל תחילת "חודש האוסקר" ולאור המצב הביטחוני שמותיר את כולנו בבית, הנה כמה המלצות צפייה לסרטי אוסקר גדולים שנשכחו מזמן
בימים כתיקונם, חודש מרץ שהחל היום (ראשון) הוא "חודש האוסקר", כשהשחקנים, הבמאים והאושיות החמות ביותר בהוליווד מכינים את עצמם לערב הכי גדול של תעשיית הקולנוע. בעוד בלוס אנג'לס המרוחקת זה לגמרי עדיין המצב (הטקס יתקיים ב-15 במרץ), במחוזותינו יש דברים "מעט" יותר חשובים מכך - כמו חזית מסוכנת עם איראן שנכנסה לחיינו אתמול, והותירה מדינה שלמה ספונה בביתה.
אז איך השניים מתקשרים? 98 שנות הטקס העלו סרטים רבים לגדולה, אך בעוד חלקם נותרו חקוקים לעד בתרבות הפופולרית, אחרים זכו לפרסום ונשכחו במהרה. ימים אלו של "תקיעות" בבית הם בדיוק הזמן להעניק לסרטים הללו את הכבוד המתאים להם. אז לאור המצב, הנה חמש המלצות על סרטי אוסקר נשכחים שיעבירו לכם את הימים המלחיצים בהנאה.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
"הדירה" (1960)
סרט זה של בילי וויילדר ("חמים וטעים", "שדרות סאנסט") מ-1960 נחשב לאחת הקומדיות הקולנועיות המוערכות ביותר בכל הזמנים, אך הוא מעולם לא זכה לפופולריות עצומה. בכיכובם של זוכי האוסקר ג'ק למון ("גלנגרי גלן רוס") ושירלי מקליין (נגיע גם אליה בהמשך), קומדיה רומנטית צינית זו מביאה את סיפורו "באדי בוי" (למון), סוכן ביטוח שלומיאל ונהנתן, שמשאיל את דירתו בניו יורק לממונים עליו לצרכי רומנים מחוץ לנישואין, בתקווה שכך יעלה בסולם הדרגות. כשהוא מתאהב בנערת המעלית במשרדו (מקליין), שבמקרה גם מנהלת רומן עם המנהל הישיר שלו (פרד מקמארי, "ביטוח חיים כפול"), "באדי בוי" ניצב מול דילמה - האם להקשיב ללב או לכיס?
מה שנתפס באותה העת כסרט "וולגרי", בשל העיסוק הראשוני בחיי מין מחוץ לנישואים, מוכיח את הכתיבה החדה והממכרת של וויילדר היהודי-פולני - אולי גדול התסריטאים של הוליווד הקלאסית. כשהוא נשען על דינמיקה כובשת בין למון למקליין, "הדירה" מלהטט בין סאטירה על חומרניות וקפיטליזם דורסני לקומדיה רומנטית מקסימה, אותה העתיקו רבים במהלך השנים. "הדירה" זכה ב-5 פרסי אוסקר, כולל לסרט הטוב ביותר, הבמאי והתסריט.
"קאובוי של חצות" (1969)
ל"קאובוי של חצות" אין צורך לערוך היכרות גדולה מראש - הוא אחד מהסרטים המפורסמים ביותר אי פעם - אך רבים שוכחים שהוא זכה בסרט הטוב ביותר בפרסי האוסקר ב-1970, וכמה מהפכנית זכייה זו הייתה. סרט זה של ג'ון שלזינגר ("איש המרתון"), המבוסס על ספרו של וולדו סולט, עוקב אחר החברות הבלתי שגרתית בין ג'יגולו צעיר ונאיבי מטקסס (ג'ון ווייט) ופושע קטן וצולע (דסטין הופמן) בניו יורק של שנות ה-60. כגיי בריטי-יהודי, שלזינגר יישם את נקודת המבט הזרה שלו על אמריקה ויצר דיוקן בלתי מתפשר של כאב גברי.
סצינות מין הגרפיות (לשעתן) הובילו "קאובוי של חצות" לדירוג X באמריקה - במילים אחרות, הגבלת צפייה שנשמרה דאז רק לסרטים פורנוגרפיים, והייתה בגדר "גזר דין מוות" על סרט עם דירוג כזה. ובכל זאת, שלזינגר גרף את פרס הסרט הטוב ביותר ופרס הבמאי בטקס האוסקר שנה לאחר מכן, ובכך הפך "קאובוי של חצות" לסרט ה-X היחידי אי פעם שזכה למעמד. זכייה היסטורית זו סימנה פתיחות אחרת, פרוגרסיבית יותר בקולנוע האמריקאי, שסימנה את תחילתה של תנועת "הוליווד החדשה" שתשלוט בתעשייה לאורך מרבית העשור הבא.
"תנאים של חיבה" (1983)
שנות ה-80 מלאות בזכיות נשכחות למדי בטקס האוסקר - חלקן של סרטים גדולים ("אמדאוס", "הקיסר האחרון") וחלקן של סרטים שלא התיישנו כה היטב ("זיכרונות מאפריקה"). בתחילתן, יושבת דרמה קומית נוגעת ללב, שנשכחה ברובה אף היא וראויה לצפייה מחדש.
זהו "תנאים של חיבה", סרטו של היוצר ג'יימס ל. ברוקס, שידוע בעיקר בעבודתו הטלוויזיונית הנרחבת, כאדם שעומד מאחורי הסיטקומים "המופע של מרי טיילר מור", "טקסי" וכמובן "משפחת סימפסון". בכל זאת, ברוקס סיפק לקולנוע כמה מהדרמות הקומיות הטובות ביותר שידע, שמשלבות צער והומור באופן כמעט מושלם - מ"משדרים חדשות" ל"הכי טוב שיש" וכלה ב"אלה מקיי", סרטו האחרון מהשנה שעברה.
"תנאים של חיבה", שהיה לסרט השני הרווחי ביותר באותה השנה (אחרי לא פחות מ"מלחמת הכוכבים: שובו של הג'דיי") וזכה ב-5 פרסי אוסקר מתוך 11 מועמדויות (כולל לסרט הטוב ביותר), מלווה 30 שנים בחייהן של האלמנה הדאגנית אורורה (שוב שירלי מקליין, בתפקיד שזיכה אותה בפרס האוסקר) ובתה הקלילה יותר אמה (דברה וינגר), לצד האהבות והאכזבות הרבות של השתיים. למרות הנושא הכבד, "תנאים של חיבה" זורם בקלילות ויודע לרגש בדיוק כשצריך. שימו לב לתפקיד משנה של ג'ק ניקולסון, קודר פחות מקודמיו, שזיכה אותו באוסקר השני בקריירה שלו (את השלישי קיבל על "הכי טוב שיש", גם הוא כאמור של ברוקס).
"הארטיסט" (2011)
נקפוץ קדימה כמעט 30 שנה וננחת בראשית העשור הקודם, אז הדהים את הוליווד סרט שחור-לבן, אילם כמעט לחלוטין, בכיכובם של שני שחקנים צרפתיים לא נודעים מחוץ למולדתם ובבימויו של יוצר מקומי שהיה ידוע בעיקר בשל פרודיות צרפתיות של ג'יימס בונד. איך זה קרה?
זהו "הארטיסט", מחווה לקולנוע האילם ששלט בעולם בשנות ה-20, שעוקב אחר ג'ורג' ולנטין (ז'אן דוז'רדן, השחקן הצרפתי הראשון שהפך לזוכה אוסקר), כוכב גדול בהוליווד של שנת 1927. היתקלות מקרית במעריצה צעירה ושחקנית מתחילה בשם פפי מילר (ברניס ביז'ו, רעייתו של הבמאי) והופעת הקול בקולנוע מובילה את ולנטין המנוסה לפקפק במעמדו ככוכב הוליוודי.
סרטו של הבמאי הצרפתי-יהודי מישל הזנוויציוס גרף 5 פרסים מתוך 10 מועמדויות בטקס האוסקר ב-2012 (כולל לסרט הטוב ביותר, הבמאי והשחקן הראשי), והיה לסרט השחור-לבן הראשון שזכה בפרס מאז "הדירה" והסרט האילם הראשון שזכה בפרס מאז "כנפיים", זוכה האוסקר הראשון אי שם, ב-1927. השנים סימנו את הסרט כזוכה זניח, גימיק יותר מכול, אבל פרויקט תשוקה זה להזנוויציוס (שביקר בשנה שעברה בארץ עם סרטו המונפש "סחורה יקרה מכול") הוא הכול מלבד גימיק, אלא מכתב אהבה כובש לאמנות הקולנוע.
"צורת המים" (2017)
טקס פרסי האוסקר של 2017, שחגג את סרטי השנה שעברה, הוא אחד מהטקסים הזכורים ביותר בהיסטוריה, לא בגלל מה שקרה בו, אלא בגלל מה שכמעט קרה בו. כוכבי "בוני וקלייד" וורן בייטי ופיי דאנוואיי עלו לבמה בכדי להעניק את הפרס האחרון להערב, הסרט הטוב ביותר. בעוד אלו התבלבלו (בטעות שהתבררה אחר כך כמורכבת הרבה יותר) והקריאו את שמו של הסרט "לה לה לנד", מהומה פרצה באולם כשהזוכים והקהל הבינו יחדיו שהזוכה האמיתי הוא בכלל הסרט "אור ירח".
אז איך מתעלים על טקס אייקוני שכזה? לא מתעלים. ואכן, הטקס של שנת 2018 נותר לא זכיר במיוחד בתרבות הפופולרית, במיוחד כשהזוכה הגדול של הערב - "צורת המים" - עקף מועמד מועדף הרבה יותר לזכייה, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", ונותר בעיקר בזיכרון הציבורי כסרט על "יחסי מין עם דגים". אבל סרט פנטזיה/מדע בדיוני זה, של יוצר האימה האהוב ממקסיקו גיירמו דל טורו ("המבוך של פאן", "פרנקנשטיין"), הוא הרבה יותר מהכבוד המפוקפק שזכה לו.
הסרט, שממוקם בארצות הברית של ראשית שנות ה-60, עוסק במנקה אילמת וביישנית (סאלי הוקינס, "יסמין הכחולה", "להחזיר אותה", "פדינגטון") שמתאהבת במפלצת מימית (דאג ג'ונס, תחת שכבות איפור), ומסייעת לה להימלט מידיו הרצחניות של גנרל אכזר (מייקל שאנון, "רצח כתוב היטב"). מחווה אוהבת לסרטי המפלצות של שנות ה-50, סרט זה של דל טורו חוצה את גבולות הז'אנר למעשייה סוחפת על גזענות וקסנופוביה בארה"ב (ששולטות במדינה עד עצם היום הזה), ומנגד, כוחה של אהבה פשוטה נגד כל הסיכויים. כן ירבו.