144 הדקות של "הפלאש" לא מחדשות יותר מדי - אבל יחסית לסרט של DC הוא ממש מפתיע לטובה

קשה להאמין איך סרט שחשבו עליו עוד בשנות השמונים, לפני שכל סרט של גיבורי על הפך להיות אירוע רב מעריצים ובאטמן בכלל היה דמות טלוויזיונית הומוריסטית, יכול להצליח. תוסיפו את הצרות שקשורות בכוכב הסרט עזרא מילר, חילופי במאים, שינוי אסטרטגיה עתידית בדמותו של ג'יימס גאן ("שומרי הגלקסיה", "יחידת המתאבדים") ותקבלו מתכון לאסון.

ובכל זאת, אני שמח להגיד שלא משנה מה אתם חושבים על מילר או מה דעתכם על רלוונטיות של עוד סרט ליקום הקולנועי של DC - "הפלאש" היא יצירה קולנועית עם ניצוצות של טוב ומספקת צפייה מותחת, לפרקים מצחיקה ומלאת רגש. אזהרה: החל מכאן והלאה הכתבה תכיל כמה ספוילרים, כך שמי שמעוניין להגיע לסרט בלי שום ידע מוקדם - מוטב שיעצור את הקריאה.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• אנחנו לא עומדים בקצב: כריסטינה אגילרה תגיע להופעה אחת בישראל
• חשבתי שלא אמשיך לצפות ב"שישה אפסים" - ואז הגיע הפרק השלישי ודמעתי
• אדם למברט הוא לא סתם סמל של הקהילה הגאה. הוא פשוט צ'מפיון

העלילה המרכזית של "הפלאש" בבימויו של אנדי מוסקייטי (האיש מאחורי סרטי IT) לוקחת השראה מהקומיקס "Flashpoint", שבו בארי אלן מגלה שהוא יכול לרוץ מהר מספיק בשביל לחזור בעבר ולהציל את משפחתו. מה כבר יכול להשתבש? ובכן, הרבה - הרי צריך למלא סרט 144 דקות, לא?

בארי נלכד במציאות או באיזה ציר זמן שבו הגרסה שלו עצמו הפכה לסטלנית ועצלנית, כזו שחייה חיים שונים מאוד מאלו שהיו לגיבור אותו הכרנו. במקביל, גנרל זוד (מייקל שאנון) חוזר לאירועים שראינו ב"איש הפלדה" - כשבדרך הוא מגייס לעזרתו את באטמן (מייקל קיטון) ואת קארה זור-אל (סשה קאייה) הלא היא סופרגירל.

לאחרונה אני מרגיש שכל סרט שבמרכזו גיבור על משתמש בגרסה שלו למה שנקרא "המולטיוורס": ראינו את זה ב"דוקטור סטריינג׳ בממדי הטירוף", ב"אנטמן קאונטומאניה", ולאחרונה ב"ספיידרמן - ברחבי מימד העכביש".

אני חושב שאם לא היה נמאס לי מזה שדמויות מסבירות לי "איך עובד יקום מקביל" הייתי עוד מקבל את ההסבר המוזר לסיבה בגללה בארי הגיע לציר זמן שונה, אבל היות ולאחרונה צפיתי בספיידרמן - שאגב, עשה את זה הרבה יותר מעניין והרבה יותר טוב - הרגשתי ש"הפלאש" קצת זלזל בהסבר שלו. אני כן שמח שלא קיבלנו התנגשות של יקומים (או בעצם מולטי יקומים?) ובמקום זה הסרט התרכז בציר זמן אחד וגרם לעלילה יותר מפוקסת, לינארית וברורה.

בואו נדבר רגע על מילר, השחקנים שיצאו מהארון כא-בינארים ולא מזדהים כגבר או אישה (ולכן לשון הכתיבה), כבר תקופה ארוכה מסתבכים בשערוריות כאלו ואחרות: אישומים על חניקת אישה; צווי מעצר; הטרדות ועוד. קשה להיות אובייקטיבים, אבל אם בכל זאת ננסה - המשחק שלהם ראוי לציון.

מילר בתור בארי אלן פשוט עובד. הוא לא מכר את עצמו טוב ב"ליגת הצדק" ולא הרגשתי שהוא ממש שייך לשם, וב"הפלאש" הוא מכיר וצוחק על העובדה הזאת. מילר נותנים לדמות הומור ורגש שלא ראיתי בסרטי DC האחרונים, בלי שהמשחק ירגיש מוגזם ומנסה מדי. מילר יודעים מתי אלן צריך להיות מצחיק וגם מתי להעביר רגעי עצב - ויש הרבה כאלו בסרט.

עכשיו קחו את המשחק הזה ותכפילו בשתיים עם הדמות של בארי הסטלן מהיקום המקביל, וקיבלתם שחקן שמצליח לשלב שתי דמויות שמרגישות חיות באותה סצנה. המשחק של מילר משכנע והוא סוחב את הסרט לכל אורכו למרות השמות הגדולים שלקחו חלק.

ואם כבר שמות גדולים, מייקל קיטון בתור ברוס ויין נותן הופעה טובה, אבל אני לא חושב שעפתי מהכיסא כשראיתי אותו. לסרט בכללי יש בעיה: יותר מדי סצנות אייקוניות שנראו בטריילרים, ובתור צופה שיודע מה הולך לקרות - זה מבאס. ידעתי מראש שברוס יגיד את המשפט האייקוני "Let’s get nuts" אז ההתרגשות כבר ירדה. ועדיין, קיטון בהחלט שירת את התפקיד בנאמנות.

הקהל שיבוא לסרט מתוך התעניינות בבאטמן של קיטון לא יתאכזב: השחקן בן ה-71 מקבל די הרבה זמן מסך, ולמרות שעברו 30 שנים מהסרט האחרון הוא עדיין מכיר את הדמות על כל בוריה. בעיקר בלטה לי העמידה הזקופה והתנועות הקפואות האופייניות שגרמו לי לצחוק.

בהקשר של סופרגירל, הבעיה היא שמה שראינו בטריילרים ראינו גם בסרט עצמו: המסתורין שלה לא היה קיים בכלל, ולא כמו באטמן - סופרגירל היא חד גונית שמרבה להביט לשמיים ולצרוח מזעם . אין לה הרבה אישיות בסרט הזה.

חיבבתי את מייקל שאנון בתור גנרל זוד ב"איש הפלדה". הוא הוסיף נפח טוב לדמות וכוחניות למסך, אבל לצערי ב"הפלאש" זה פחות עבד. הרגשתי שהוא שם בשביל לעשות לנו טיזינג, "האם סופרמן של הנרי קאביל בסרט או לא", ובעיקר לחטוף מכות - והרבה. לא הרגשתי שהדמות תרמה משהו מעבר למבטים מאיימים. היא שם רק כי חייבים איזשהו נבל.

מעניין לראות כמה הסרט של מוסקייטי לוקח השראה מהסרטים של זאק סניידר, עם סצנות בהילוך איטי, קלוזאפים מאוד לא מחמיאים ואפקטים שנויים במחלוקת. עם תקציב מוערך של 220 מיליון דולר - היו אפקטים פשוט גרועים, ואי-אפשר היה להתעלם מכך. לא היה לי ברור אם חלקם נראים ככה בקטע אומנותי או שזה חוסר ליטוש. נראה שהשקיעו הרבה בסצנות הריצה של פלאש ושכחו את כל השאר. אציין כי לחבר שהיה איתי בסרט האפקטים לא הפריעו, כך שכנראה זה אני שדורש שתינוקות שעפים באוויר ייראו יותר ריאליסטים ופחות מקריפים.

לסיכום, באתי ללא ציפיות ויצאתי מרוצה, אולי כי לא התחברתי לשום סרט מהסניידרוורס למעט וונדרוומן הראשון אז הרף לא ממש גבוה. למרות זאת, הרגש בסיפורו של בארי אלן בניסיון להציל את אימו היה משכנע. טוב עשו היוצרים בכך שפיקסו את העלילה רק בסיפור שלו ולא התפרסו לדמויות רבות. אני חושב שחובבי DC ייהנו מהסרט והקמיאוז הרבים שלו יעשו טוב על עצבי הנוסטלגיה.

ומה הלאה? כמו במקרה של שאזאם 2 שיצא במרץ האחרון והיה כישלון ובכלל לא היה צריך להתקיים, אולי צריך לחשוב האם בכלל שווה להוציא את אקוומן 2 (זוכרים את אמבר הרד?) ובואו ניתן לפלאש להיות זיכרון טוב של נוסטלגיה ולקוות שג׳יימס גאן יבין כמו הפלאש שצריך להמשיך לרוץ קדימה ולא לחזור אחורה.