לפני 20 שנים בדיוק, הסרט הזה היה ללהיט עצום. ספק אם בכלל היה יוצא כיום לפועל
אפוסים תנ"כיים והיסטורים גדולים העסיקו את הוליווד משחר קיומה, אך גרסתם הדרסטית ואולי האלימה ביותר הגיעה בדיוק לפני 20 שנה, עם סרטו של זאק סניידר ("איש הפלדה"), "300". אז איך הפך הסיפור האולטרה-מאצ'ואיסטי ללהיט ענק, האם הז'אנר יוכל למצוא חיים חדשים בעידן מעורער שכזה ואיך קשור לכל זה כריסטופר נולאן?
"חרבות וסנדלים" - זה הכינוי המלגלג קמעה לו זכו סרטי אפוס היסטוריים/תנ"כיים תוצרת איטליה במהלך שנות ה-50 וראשית שנות ה-60, עדות לערכי ההפקה הזולים שלהם. למרות היותם "טראשיים" הרבה יותר מהסרטים ההוליוודיים אותם ניסו לחקות - מ"עשרת הדיברות" דרך "בן חור" ועד "ספרטקוס" - יצירות אלו שלטו בתעשייה האיטלקית ביד רמה והפכו פופולריות ברחבי העולם. למרות שבאותה העת סרטי האפוס מהוליווד כבר דשדשו בקופות (כדוגמת "קליאופטרה" מ-1963, אחד מההפסדים הגדולים של התעשייה עד אז), האיטלקים זיהו רעב קיים למלחמות גלדיאטורים מדממות ודיונים פוליטיים בטוגה, עד שאלו הוחלפו בקרבות אקדוחנים במערבוני הספגטי.
כמעט 40 שנה מאוחר יותר, חזרו סוגי סרטים אלו לתודעה, בזכות זוכה האוסקר "גלדיאטור" משנת 2000. אחרי גרסאות "קלאסיות" יותר עם "טרויה" ו"אלכסנדר", הגיע "300" - סרטו של זאק סניידר ("באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק", "השומרים"), שביקש להתאים בין העולם האפי של המיתולוגיה היוונית ל"פופיות" של עולם הקומיקס האהוב. 20 שנים בדיוק אחרי שזה עלה לאקרנים והרוויח יותר מ-468 מיליון דולרים ברחבי העולם, נדמה כי "300" אינו יותר מסרט שהניב רצף ממים ויראליים, וספק אם היה מגיע לחצי מאותם סכומים אליהם הגיע ב-2006, או אם בכלל היה יוצא לפועל. אז איך הגענו למצבנו, והאם אנחנו עומדים מול תחיית הז'אנר?
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
ראוי קודם להבין כלל מאיפה הגיע "300" לעולמנו. פרי עטו של אחד מיוצרי הקומיקס המפורסמים ביותר בעולם, פרנק מילר ("עיר החטאים", "באטמן: האביר האפל חוזר"), "300" היא סדרת ספרי קומיקס מ-1998 המנסה לשחזר את הקרבות הידועים בהיסטוריה העתיקה, אך מנקודת מבט מעט פנטסטית (שהושפעה מסרט "חרבות וסנדלים" שעסק בנושא, "The 300 Spartans", שראה בילדותו). זהו סיפורם של 300 לוחמי העיר היוונית ספרטה, ובראשה המלך לאונידס (ג'רארד באטלר בגרסה הקולנועית, בתפקיד שהפך אותו לכוכב), כשהדפו את צבא האימפריה הפרסית, בהובלת המלך כסרכסס (רודריגו סנתורו), בקרב תרמופילאי בשנת 480 לפני הספירה.
לא אדם שאי פעם נמנע משערוריה, סדרת ספריו של מילר הייתה ליצירה מלאת בטסטורון, דם ואלימות - שלא נאבקה בחלוקה הדיכוטומית של העולם ל"מזרח מרושע" ו"מערב טוב" או באכפתיות לדיוקים היסטוריים. כך, לדוגמה, מרבים הספרטנים לקרוא לתושבי אתונה "אוהבי בנים", למרות שבמציאות היו בעצמם לאלו שדגלו במערכות יחסים הומו-אירוטיות עם מתלמדיהם הצעירים.
זאק סניידר - היום אחת מהדמויות היותר שנויות במחלוקת בעולם סרטי הקומיקס והפעולה - היה אז יוצר בחיתוליו, שהתאהב בחזון חסר הפשרות של מילר, וביקש לעבד אותו כסרטו הראשון. אחרי שכבר שחרר כסרט ראשון את החידוש שלו מ-2004 לסרט הזומבים האולטימטיבי של ג'ורג' א. רומרו, "שחר המתים", פנה סניידר לעבודה קדחתנית על "300", ובסיועו של המפיק ג'יאני נונארי (שהביס מצידו ניסיון לעיבוד מצד במאי "היט" מייקל מאן), ניסה לנקוט בשיטת העיבוד ל"עיר החטאים" (ספר אחר של מילר ולהיט ענק בקופות), כששחזר פריים-אחר-פריים את כל סדרת הקומיקס.
אחרי חודשים של עיצוב תלבושות מפרך, אלפי ניצבים ותקציב של 65 מיליון דולר, "300" עלה על המסך הגדול במרץ 2006. התוצאה - שנידונה לדעות חלוקות מקרב המבקרים (הפרמיירה בפסטיבל ברלין, לדוגמה, הסתיימה בחלקו של הקהל מריע באושר, ובחלקו השני בשריקות בוז חריפות) הייתה אלימה, מצועצעת וחסרת סאבטקסט. "אלא אם כן אתם אוהבים אלימות כמו ספרטני, קוונטין טרנטינו או נער חובב משחקי מחשב, לא תיוותרו מרותקים לסרט", הכריזה הביקורת בעיתון ה"לוס אנג'לס טיימס".
אלו שכן ניסו למצוא סאבטקסט בסרט - ממיליטריזם שעודד את הפעילות הצבאית של ארה"ב בעיראק באותם הימים דרך האשמות בהומופוביה ובגזענות בדמות האויב הפרסי - נענו בזלזול מצד סניידר, שטען כי שום הקבלות לחיים שבחוץ לא נעשו בכוונת תחילה.
השנים עברו, ואת "גיבורי העל" של יוון העתיקה, שיצילו את המערב מהטרור והפחד של שנות ה-2000, החליפו בקולנוע גיבורי על "אמיתיים" בסרטי מארוול ו-DC (שמצידם, בוימו לא פעם על ידי סניידר בעצמו). המורשת של "300" - מלבד המשך אחד נשכח מ-2014 - הפכה בימי האינטרנט למשפט אחד ויראלי במיוחד, מסצנה זכורה במיוחד מהסרט: "!This is Sparta" (בתרגום לעברית, "זוהי ספרטה!").
העשור האחרון הוסיף לסרטו של סניידר רובד חדש, שאולי הצדיק את אותם המבקרים הראשונים שראו ב"300" "יצירה פאשיסטית". אחרי שהמאצ'ואיזם הנוטף ששידר הסרט יצא מהאופנה בעשור השני של שנות ה-2000 בכדי לפנות מקום לערכים פרוגרסיביים יותר, בשנים האחרונות מצא הימין הקיצוני האינטרנטי - מתנועת ה"אינסלים" ועד אינפלונסרים מפוקפקים למדי (בלשון המעטה) כדוגמת אנדרו טייט ודן בילזריאן - "כר חם" בייצוג התרבותי של תקופת יוון ורומא העתיקה; סממן לעידן בו גבריות הייתה "לא מתפשרת", היררכית וגם מיזוגנית וגזענית, כזו שנבנית על "טוהר הגזע הלבן" (עדיף שלא תגלו להם שהיוונים הקדמונים לא בדיוק נראו כמו גרמנים).
מכאן, קיבל "300" חיים חדשים - אך האם התהילה המפוקפקת הזו מסוגלת להעיר מחדש ז'אנר קולנועי מת, או האם יהיה זה בכלל דבר נכון? אחד מסרטי השנה המדוברים ביותר - "האודיסיאה", בבימויו של זוכה האוסקר כריסטופר נולאן ("אופנהיימר") - חוזר אף הוא לטקסטים של יוון העתיקה, ונדמה שיהפוך ללהיט עצום בקופות. אך "האודיסיאה" איננה "300", נולאן אינו סניידר (הראשון כבר זכה לביקורת מצד משפיעני ימין אינטרנטיים על ליהוק זוכת האוסקר הקנייתית לופיטה ניונגו והשחקן הטרנסג'נדר אליוט פייג' לתפקידים שונים בסרט), ו-2006 איננה 2026. האם "האודיסיאה" עדיין יהיה ללהיט ענק בעידן שבו הנושא שלו הפך כה נפיץ בחברה? נותר רק להיוותר עם החרבות והסנדלים שלנו, ולחכות.