יותר משהוא עוסק בהתבגרות, הסרט הזה מתמקד בהפקרות הורית ובהישרדות

שוט הפתיחה של "בנות כמונו", סרטה של לי גילת על פי תסריט של בת-אל מוסרי, מציג שתי שורות של נערות בחצר בית ספר, עומדות האחת מול השנייה, דרוכות. כמו שתי קבוצות יריבות של פוטבול, שרק מחכות לשריקת הפתיחה של המשחק באצטדיון אמריקאי, גם הנערות עומדות עם ראש רכון קדימה ורגל ימין שכבר מוכנה לצאת לקרב. אבל האצטדיון איננו אצטדיון, אלא מסגרת חינוכית לנערות שנפלטו ממסגרות אחרות. הפוטבול איננו פוטבול, אלא תִפסוני, ואמריקה איננה אמריקה, אלא בת ים. זה, בגדול, הרעיון המסדר של "בנות כמונו": אין לבנות שאנחנו הולכים לראות בסרט הזה יותר מדי, אבל הן חולמות הרבה יותר בגדול ממה שיש להן, והן יילחמו, לפעמים אחת בשנייה, כדי להשיג את זה.

אחת מהן, והגיבורה של הסרט, היא שחר (היאלי יוסף זאדה, שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל חיפה על התפקיד הזה), נערה בת 17 שנטל המשפחה כולה רובץ על כתפיה: אביה מתמודד הנפש (יעקב זדה-דניאל, שזכה בפרס אופיר על תפקידו בסרט) מאושפז במוסד סגור, אימה הלא מתפקדת (מוסרי, שזכתה בפרס שחקנית המשנה בפרסי אופיר על תפקיד זה) מעדיפה לצוד חתן מלטפל בה, ואחותה הקטנה חולמת על בת מצווה – אבל במקרר בכלל אין אוכל. שחר היא הדבק של התא המשפחתי הרעוע הזה: נערה קשוחה שנסיבות החיים הלא פשוטות הביאו אותה להילחם, תמיד ובהכול. ואכן, שחר של תחילת הסרט היא נערה אגרסיבית: היא פותחת על 200 על נערה אחרת, בלי שום סיבה, ואז הולכת איתה מכות, ואז מעשנת בשרשרת (סיגריות עם פילטר חום, סחתיין), ואז חוזרת הביתה כדי לסלק, שוב, גבר שאימא שלה הביאה הביתה. היא מקללת, דוחפת, מאיימת, מרביצה, טורקת דלתות והופכת שולחנות. שחר לא רואה ממטר, והיא צודקת: החיים לימדו אותה אחרת.

לקיום הלא פשוט הזה נכנסת פרי (הדר דרור), מורה חיילת ששובצה במסגרת החינוכית של שחר, ומלווה את הנערות עם פעילויות העשרה של חיל חינוך. הבנות לא נותנות לה צ'אנס, ומהמרות שכמו כל החיילות לפניה, גם פרי תברח מהר מאוד. אבל ככל שהסרט מתקדם, שחר (ואנחנו, הצופים), מגלים שפרי היא לא עוד מורה חיילת ששובצה גרוע. היא מחוספסת לא פחות מהנערות שהיא מדריכה, ומכירה את תחלואי החיים בערך כמו שחר. אנחנו לא יודעים עליה הרבה, אבל חתך הדיבור שלה, האופי הלא מתפשר שלה, וההנחות שהיא לא עושה לשחר והבנות, מלמדים עליה יותר ממילים. גם שחר עצמה מזהה את השוני של פרי, ובין השתיים נרקם, ככל שהעלילה מתקדמת, רומן סודי וזהיר מאוד. הסרט אמנם לא מתייג אף אחת מהן כלסבית, אבל עושה עבודה טובה בלאפיין את מערכת היחסים המפתיעה שנרקמת בין פרי ושחר כקשר של שותפות גורל: שתי נערות שרואות אחת בשנייה, בעצם, אחת את השנייה.

מבלי להסגיר את המשך העלילה, יוצרות הסרט ממשיכות להעמיק את העשייה הקולנועית שלהן בתיעוד הפריפריה הישראלית והאנשים שחיים בה (זהו סרטה הארוך השני של גילת, אחרי "הקפות" מ-2014 שהתרחש בשכונת שבזי בתל אביב, וסרטה הארוך הראשון של מוסרי כתסריטאית, אחרי שני סרטים קצרים וזוכי פרסים). הגוון הריאליסטי של הסרט, שבא לידי ביטוי בעבודה עם שחקנים לא מקצועיים ודיאלוגים יומיומיים, הוא זה שמכתיב את ההתקדמות העלילתית של הסרט, שמתפקס, ככל שהוא מתקרב לסופו, במערכת היחסים בין שחר לפרי. ואם זה לא היה ברור עד עכשיו – סוף טוב קלאסי אין פה. לא מפתיע בהתחשב בגבולות הגזרה של הסרט.

יותר משזה סרט התבגרות או סרט על אהבת נעורים ראשונה, זה סרט על ילדה שאין לה אבא ואימא, תרתי משמע. כל אחריות הורית לגורלה של שחר נפקד לחלוטין, והנוכחות של אלה שלכאורה אמונים עליו – הרשויות, אבא שלה, אמא שלה, ובסופו של דבר גם המורה חיילת שלה, שעצם היותה חיילת על מדים הופך אותה לדמות סמכותית – פרוצה לחלוטין, או תיפרץ בהמשך, אם שחר רק תיתן צ'אנס. ההפקרות הזאת מביאה את שחר להתנהל כמו אישה מבוגרת עם עבר לא פשוט מאחוריה, עד שאנחנו כמעט שוכחים שמדובר בנערה שאפילו לא סיימה תיכון.

"בנות כמונו" שם בפרונט בנות כמו שחר (ניתן למתוח את צמד המילים הזה, "בנות כמונו", על כל הדמויות הנשיות של הסרט) שמתמודדות עם נסיבות חיים לא פשוטות ומנסות, כל אחת בדרכה, לחלום גבוה יותר. שחר אמנם מסיימת את הסרט בדיוק באותו המקום שבו התחילה אותו – בחצר של המסגרת החינוכית – אבל משהו בה השתנה. הלב שלה שבור. וזאת, כידוע, התחלה טובה למשהו טוב יותר.