"עשרה חודשים - נפלאות האילוזיה" נוגע בנושא כואב - באופן מקורי ומסעיר

מהו היריון מדומה? מדובר בתופעה קלינית שבה אישה (או בעל חיים, לרוב) מאמינה באופן נוקשה בכך שהיא בהריון ומפתחת סימנים אובייקטיביים של היריון (כמו בטן מוגדלת, היעדר ווסת, תחושה סובייקטיבית של תזוזת עובר ואפילו צירי לידה). ‎אצל בני אדם תופעה זו נדירה יותר ומקושרת פעמים רבות לרקע רגשי בו ההריון המדומה מופיע כממלא משאלה, או פיתרון לא יעיל לקונפליקט מאיים ומכאיב.

"עשרה חודשים: נפלאות האילוזיה", סרטו החדש של עידן הובל, עוסק בדיוק בתופעה המדוברת והכל-כך כואבת הזו: זהו סיפורה של מרב (שירי גדני), אישה בת 42 שמנסה, יחד עם בן זוגה (תום חגי), להביא ילד מזה שנים רבות, ולאחר שנדמה שסוף סוף הם הצליחו - היא מקבלת את ההודעה שמדובר ב"היריון מדומה".

במקום להתמודד עם המציאות הקשה ועובדת היותה אישה עקרה, מרב בוחרת לאחוז באילוזיה שההיריון המדומה מציע לה. דבקה בצורך להרגיש מהו הריון, היא שואבת מכך אושר וכוחות חדשים, אך עם התקדמות החודשים האילוזיה מרחיקה ממנה את כל מי שקרוב אליה, ומרב מוצאת את עצמה נאבקת בכל סובביה שמנסים לשכנע אותה להשלים עם המציאות, ובכך מגדילים את הסכנה שההיריון המדומה ייפסק.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• הזוכים, המפסידים והמחאה נגד ישראל: כל מה שקרה בפסטיבל ונציה
• "ביטלג'וס ביטלג'וס" לא יחליף את המקור אבל בהחלט מספק
• סרטו של יהב וינר ז"ל, שנרצח ב-7/10, התקבל לפסטיבל סרטים בינלאומי

כמעט כל סיפור על אישה שנלחמת להביא ילדים הוא תמיד בשורשו מעיין נובע של מורכבות, כאב ותשוקה. ראיתי ב"עשרה חודשים" כמעין אינטרפרטציה מודרנית (לא בהכרח במתכוון) למחזה המפורסם של פדריקו גרסייה לורקה, גדול המחזאים, "ירמה". בספרדית, משמעות השם הוא "עקרה", ושם גיבורת ההצגה מסמל את מאבקה הנואש והבלתי אפשרי להרות. גם ירמה מאבדת בסיפור שלה את האחיזה במציאות, כשהיא נכנסת לאובססיה מוחלטת שמובילה אותה לטירוף הדעת. לא מזמן נעשה עיבוד מודרני למחזה הזה בתיאטרון הקאמרי, והוכיח שהחומר נותר רלוונטי ושיש משהו במאבק הכמעט הישרדותי הזה שאי-אפשר להשאיר מולו אדישים.

הבחירה של הובל בסרט, לפיה הגיבורה ואמה יהיו שחקניות תיאטרון, היא בחירה חכמה ומעניינת. התיאטרון, שתפקידו לארוז את המציאות ולייצגה כך שתעורר בצופה מחשבה והרהור על חייו שלו, תופס פה סימבול כשהגיבורה כמו "משחקת" אישה בהיריון, ועליה לשכנע את סובביה בכך כמו שחקנית בהצגה. וכמו בתיאטרון, הדבר שמתרחש אמיתי ככל שאתה מאמין שהוא אמיתי.

כמעט מהרגע הראשון של הסרט אפשר להסיק שמדובר ביצירה מקורית ומיוחדת. העיסוק בתופעה הנדירה והמסקרנת הזו, הוא כשלעצמו מרתק ומושך אינסנטקטיבית אל המרקע.

מתברר שהרעיון נולד כשהשחקנית, שירי גדני, הייתה בהיריון. הובל הכיר את תופעת ההריון המדומה מקרובת משפחה והעלה את הרעיון מול שירי, וכך שניהם החלו לפתח את היצירה הזו, שניכרת בה לחלוטין הנימה האישית ומלאת החמלה של היוצרים. הסרט צולם במשך למעלה משלוש שנים, עוד בתקופת הקורונה, ורובו מתרחש בביתה הפרטי של שירי, כאשר הדיאלוגים התפתחו תוך כדי הצילומים.

למרות אווירת ה"גרילה", ואולי דווקא בזכותה, יש תחושת הרמוניה, אינטימיות ואותנטיות לכל אורכו של הסרט, ששזורה דרך כל מרכיביו - המשחק הנפלא והמסור של צוות השחקנים, הצילום הרגיש של דוד סטרז׳מייסטר, העריכה המדויקת של דנאל אלפלג והתסריט החכם והבימוי המדויק של הובל. הובל מביא את הדמויות, ואת השחקנים למעשה, למצבי קצה, לפעולות ולבחירות שהולכות עד הסוף וכתוצאה מכך אי-אפשר שלא לאהוב אותן ולהזדהות עם המאבקים שלהן.

שירי גדני מפליאה בתפקיד מרב, ולמרות שהייתה יכולה בקלות ליפול לקלישאות שמזמינה גיבורה שהיא במקצועה שחקנית, ליפול לקורבנות ולשחק את המשוגעת - אין רגע של שיפוט במשחק שלה. היא כולה התמסרות, הזדהות מוחלטת, טוטאלית ואמיצה. בעודה הופכת מאישה כבויה להחריד למוארת ושלמה, היא מצליחה להדביק את הצופה בנחישות שלה ולהיות בעדה לגמרי מבלי להביט לרגע לצדדים ולפקפק בבחירות שלה.

עידית טפרסון, בתפקיד אמה של שירי, מצליחה לייצר פורטרט של אם שכולה סימביוטית אך עם זאת מוכנה לסכן את היחסים עם בתה כדי להציל אותה. היא חזקה ועוצמתית כל כך, אך גם מלאת חום ורגש; תום חגי, כבן זוגה של מרב, מצוין גם הוא במשחקו הנדיב והטוטאלי ומצליח לייצר את האמביוולנטיות והקונפליקט המורכב והכואב שהשניים חווים מול ההריון הזה, במלוא העומק ועל כל גווניו.

ראויות לציון גם אלישבע וויל, בתפקיד קטן אך שובה לב, של שחקנית בלהקה שמשתפת פעולה עם האילוזיה ומהווה נקודת אור עבור מרב, ואילנית בן יעקב בתפקיד הדולה, שמצליחה בעדינותה ועיניה החכמות והמיטיבות לספק מפלט ומקום בטוח עבור מרב.

מבלי לספיילר יותר מדי, למרות התרשמותה הרבה של כותבת שורות אלו - נותרתי עם מידה קטנה של אכזבה מסופו. אמנם ההתרה בין מרב ואימא שלה הייתה בהחלט מרגשת ואף סוחטת דמעות, הייתה ציפייה לקתרזיס אחר. קשה שלא לחשוב על סרטה של רמה בורשטיין "לעבור את הקיר", שבדומה ל"עשרה חודשים" - במרכזו יש דמות שכביכול שוברת את החוקים הנורמטיביים ונאחזת בפנטזיה שלה, למרות ההתנגדויות מסביב, עד להגשמתה. בסרטה של בורשטיין, הדמות הראשית (נועה קולר) מחליטה לערוך חתונה ללא חתן, והצופים מחכים כל הסרט לרגע הגדול - החתונה. גם פה יש ציפייה להגיע לרגע הלידה, ומהבחינה הזאת הייתה תחושה שיכולנו לצעוד עם מרב עוד צעד אחד. אך למרות ההסתייגות הקטנה הזאת, "עשרה חודשים" הוא בהחלט סרט יפהפה, מקורי ומומלץ ביותר.