הסרט החדש בכיכובה של דאנה איבגי הוא לא פחות מהישג קולנועי
תום שובל ודאנה איבגי חוזרים לשתף פעולה במה שהוא, כלל הנראה, טור-דה-פורס של שניהם. "חיים ללא כיסוי", שבו איבגי מגלמת דרת רחוב שיוצאת למסע בדרום תל אביב כדי לשנות את מציאות חייה (תפקיד שעליו הייתה מועמדת לפרס אופיר), הוא סרט עוכר שלווה כמו שהוא גם חוויית צפייה אינטנסיבית מאוד, ויותר מהכול – יצירה מרתקת ועוצרת נשימה
"חיים ללא כיסוי" סרטו החדש של תום שובל ("הנוער", "הסירו דאגה מלבכם", "מכתב לדוד"), מתחיל חזק. מאוד. כל כך חזק, שאפילו אין פנאי להתמקם בכיסא ולטעום מהפופקורן. עוד בפריים הראשון, בזמן שהלוגואים רצים, אישה קוראת לעזרה. אנחנו לא רואים אותה, רק שומעים אותה, והיא זועקת לעזרה בקול חלוד. אחרי שכותרת הפתיחה של הסרט עולה, אנחנו רואים שהיא בעצם הולכת מכות, ובעודה רצה עם טלפון נייד שזה עתה גנבה מעובר אורח, אנחנו מבינים שהיא כלל לא זועקת לעזרה, אלא קוראת בשמו של גבר ושמו עזרא. ואז, רק אז, אנחנו קולטים שהגנבת עם הבגדים המרופטים והשיניים הרקובות היא בכלל דאנה איבגי. כל זה, ואנחנו עדיין בדקה הראשונה לסרט, כן?
סרטו החדש של שובל, שהיה מועמד לשלושה פרסי אופיר (ביניהם לאיבגי, שהתחרתה נגד עצמה על תפקידה הראשי ב"חמצן"), הוא, כאמור, חוויית צפייה אינטנסיבית. הוא עוקב אחרי לבנה, דרת רחוב שעוסקת במשך 105 הדקות של הסרט בחיפושים אחר אותו עזרא, שאנחנו יודעים עליו כלום ושום דבר, למעט העובדה שלבנה צריכה למצוא אותו – וכמה שיותר מהר. זהו הסרט השני של שובל שעוסק בלבנה, אחרי "הכל כישוף" הקצר מ-2018 ("חיים ללא כיסוי" מהווה מעין פיתוח שלו), שמתרחש כולו בנסיעה של מונית שירות מתל אביב לירושלים. הסרט מוציא את לבנה מהחלל הסגור של המונית לשיטוט סהרורי ברחובות דרום תל אביב בחיפוש אחר דמות נוכחת-נפקדת, שייתכן וכלל לא מתקיימת אלא בדמיונה. הסרט מחולק לאפיזודות בהן לבנה פוגשת דמויות שונות – כולן מתקיימות במרחב התל אביבי הכעור שבו הסרט מתרחש – ובעזרתן היא מנסה לאתר את עזרא. פאקינג עזרא.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
ההשוואה הבאה תישמע מופרכת, אבל הסמיכות בה שני הסרטים מוקרנים לא מותירה ברירה: כמו ב"להרוג את ביל" של קוונטין טרנטינו ששני חלקיו אוחדו לאחרונה לסרט אחד, כל אפיזודה ב"חיים ללא כיסוי" מוקדשת לדמות משנה שלא תחזור בהמשך, ממנה מנסה הגיבורה המסתורית לדלות מידע בנוגע למיקומו של הגבר שהרס את חייה. וכמו ביאטריקס קידו האייקונית בגילומה של אומה תורמן, שצריכה למצוא את ביל כדי לסגור מעגל ולהתחיל פרק חדש בחיים, גם לבנה (עם אחלה פוטנציאל להפוך לאייקונית גם היא), בגילומה של איבגי הבלתי-ניתנת לזיהוי, לא בוחלת באמצעים כדי להשיג את המידע שיוביל אותה לביל. סליחה, לעזרא. פאקינג עזרא.
המפגשים של לבנה עם מי מהדמויות שהיא פוגשת בדרך (בגילומם של פירה קנטור, אליס ז'אנו ומנשה נוי) יוצרים מפגשים טעונים בין אדם "רגיל" שמתקיים בעולם שכולנו מכירים, ובין לבנה, שלחלוטין מתקיימת בעולם משלה. היא דברנית, קפריזית, אלימה, מעצבנת, חכמה, הזויה, מצחיקה לעיתים, מאנית כל הזמן. איבגי יוצרת דמות שהיא בלתי נסבלת כמו שהיא עוצרת נשימה, משימה קשה כשלעצמה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בדמות שכולנו, ככל הנראה, היינו עוברים לצד השני של הרחוב לו היינו נתקלים בה. אבל בסרט כמו בסרט, אנחנו לכודים עם לבנה בעל כורחנו, כך שאין לנו ברירה אלא להביט בעיניה הרדופות ולסקור את פניה נטולות הגבות, בעודה מטריפה את דעתו של כל מי שנקרה בדרכה.
שובל ואיבגי לא מתירים בידינו את הבחירה לעבור לצד השני של הרחוב. נהפוך הוא: אנחנו הופכים מצופים פסיביים באולם הקולנוע לשותפים למסע של גיבורה עם תודעת מציאות מעוותת, שמנסה באופן אקטיבי לשנות את מציאות חייה (אם היא רק תמצא את פאקינג עזרא). שאפו לשניהם שיחד עם הצלם של הסרט, מידן ארמה, מכפיפים את אמצעי המבע הקולנועי כדי להכריח את כולנו להישיר מבט לדמות שקופה שלרוב זוכה להתעלמות מוחלטת מהחלקים ה"נורמטיביים" בחברה. הם מאלצים אותנו להקשיב לסיפור של לבנה במילותיה שלה, ללא תיווך וללא פרשנות חיצונית, שגם אם אינן קוהרנטיות, הן עדיין שלה – וזה כשלעצמו הישג סינמטי, כמו גם אנושי, מהמעלה הראשונה.
