לדרמת המלחמה הזו יש קסם קולנועי שהופך אותה רלוונטית גם לישראלים

דיונים ו-ויכוחים על סרבנות הפכו כה נפוצים בארץ בתקופה האחרונה, שנדמה ששכחנו שזו לא תופעה חדשה או רק מקומית, שלה סיבות והשפעות חברתיות משחר הימים. כך, לדוגמה, "הוליווד החדשה" עסקה בשנות ה-60 וה-70 במלחמת וייטנאם דרך אלו שסירבו לה (כמו ב"שיער"), ואילו מלחמת אלג'יר הסבוכה חדרה לשיח הצרפתי דרך הסרט המכונן "הקרב על אלג'יר" מ-1966, שהציג דמויות שמסרבות לקחת חלק במלחמה המדממת. כיאה למלחמה "הגדולה מכולם", מן הסתם שמלחמת העולם ה-2 שופעת סיפורים שכאלו, שהשפיעו מצידם על הקהילות הקטנות סביבן.

בדיוק מנקודה זו מתחיל "כלת ההר", סרטה של הבמאית האיטלקיה מאורה דלפרו, שמגיע אלינו לאקרנים אחרי שזכה בשלושה פרסים בפסטיבל ונציה האחרון - כולל פרס חבר השופטים - ונבחר לייצג את איטליה בטקס פרסי האוסקר האחרון (אם כי הוא לא הצליח לקבל מועמדות). אך היכן שסרטים שעוסקים במלחמה ובהשלכותיה נוטים להיות בוטים, "כלת ההר" מציע דרך התמודדות אחרת עם הכאוס - השקט.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• עוקפת (כמעט) את כולן: ההישג המטורף של סדרת הלהיט של נטפליקס
• למרות הטוויסטים המותחים בו, הסרט הזה מאכיל את הצופים שלו בכפית
• בפעם ה-64: פסטיבל ישראל יוצא לדרך – ומגיע גם לצפון ולנגב

"כלת ההר" חוזר לשלהי מלחמת העולם השנייה, אך הרחק משדה הקרב; הכפר ההררי ורמיליו שבצפון איטליה, שעל שמו נקרא הסרט במקור, מתנהל בשלו, וכך שומרים התושבים המרוחקים מהציוויליזציה על שגרת חייהם - בייחוד משפחת גרציאדיי מרובת הילדים, ובראשה המרצה המלומד של הקהילה, צ'זרה (תומאזו ראניו). המלחמה חודרת לכפר כשפייטרו (ג'וזפה דה דומניקו), חייל סיצליאני שערק משורות הצבא האיטלקי, מופיע לפתע. נוכחותו מפרה אט-אט את השלווה המקומית, אך העניינים מחמירים עוד יותר כשבעיני החייל העריק מוצאת חן הבת הבכורה של משפחת גרציאיידי, לוצ'יה (מרטינה סקרינצי).

יותר מכול, נדמה כי "כלת ההר" פועל במישור אחר מסרטים תקופתיים קלאסיים שאנו מכירים. בין התפתחות דרמטית לאחרת, ממלאת דלפרו את סרטה בשגרת היום הכפרית - מחליבת הפרה לווידוי בכנסייה לשיעורים המצומצמים תחת עינו הצופה של צ'זרה. בכל אלו, דואגת הבמאית להשתמש בכל רוחב הפריים שניתן לה - הדמויות נותרות בשוליים וסביבן טבע רחב ידיים, שמקיף אותן. קשה שלא להישבות בקסם של כל פריים ופריים כאן, מסוגנן לרמת הפרט הקטן ותומך בתמות החוזרות של הסרט - מהנוכחות הדתית החודרנית ועד ההשפעה ההרסנית של האדם על הטבע.

את אותו הקסם שמקרין הסרט אפשר לתרום לאווירה הכמעט פנטסטית של הסרט, שמתרחש על פניו בזמן ומקום ברורים מאוד (איטליה של שנת 1944), אך מרגיש בפועל "מחוץ לזמן": מכוניות כלל לא מופיעות בסרט אלא רק עגלה וסוס; הדמויות לבושות ברובן בבגדים פשוטים, כמעט סחבות, המתאימות פחות לאמצע המאה ה-20 ויותר לימי הביניים; והמלחמה מוזכרת כעניין אגבי, כמעט "אגדה" עליה שומעים רק מפה לאוזן.

בכך, מנתקת דלפרו את הקשר בין המלחמה הספציפית לתמות שעולות ממנה והופכת את השאלות שעולות בסרט לאוניברסליות ועל-זמניות: מה המלחמה עושה ליחסינו לאחר, או יותר נכון, לזר? כיצד האווירה "המאוחדת", ספק פאשיסטית, משפיעה על מעמד האישה? האם יש לה "מקום" לא כמי שנועדה לשרת את צרכי החייל - ובפועל, המדינה? אין צורך לחשוב לעומק בשביל להבין במהרה כיצד כל תמות אלו רלוונטיות לישראל 2025, ולבטח לעולם כולו.

הקולנוע האיטלקי תמיד נע בין שתי קצוות המדיום - פנטזיה, לרוב עם אלמנטים נוצרים קתוליים, וריאליזם, שמדגיש את חיי היום-יום של האזרח האיטלקי הפשוט. עד כמה ששתי קצוות אלו נראות מרוחקות, לא פעם הן עובדות בשיתוף פעולה ואף חפיפה - הריאליזם יוצג לא פעם באופן קיטשי, פחות מציאותי, ואף מסוגל לערב אלמנטים פנטסטיים ("נס במילאנו", לדוגמה); הפנטזיה, לעומת זאת, תתרחש לרוב במציאות האיטלקית העכשווית, מושפעת לא פעם ממגבלותיה.

בכך, דלפרו מצטרפת לבת דורה בנוף הקולנוע האיטלקי העכשווי אליצ'ה רורווכר ("לזרו השמח", "לה כימרה"), ומניעה את סרטה על הקו הדק של פנטזיה/ריאליזם. מה שמתחיל כ"אגדה", מעשיה על עולם אחר, הופך במהרה "חי" הרבה יותר, מקורקע ומחוספס. כמו שרורווכר מעוניינת לרוב להחיות עבר פולקולרי שנשכח, כך דלפרו הופכת את חדירת המלחמה למציאות המבודדת - וכפועל יוצא, הפאשיזם שמאחורי אותה מלחמה - למי ש"מחטיאה" את ההיסטוריה האיטלקית. זה לא הכפר שנותר "מנותק", אלא שהוא התקיים בתמימות הנדרשת.

צפייה ב"כלת ההר" אולי לא תהיה צפייה לכולם, הקצב הפואטי של הסרט מבטיח עיסוק גדול יותר ב"אווירה" מאשר בדרמה, אך אי אפשר להתכחש לקסם הקולנועי שהוא מהלך על אלו שצופים בו. כמה זה חשוב בימים אלו.