הרבה לפני ששטפה את הרחובות, המחאה האמיתית באיראן הייתה בקולנוע
דם ברחובות ואיומי מלחמה גרעינית מכל עבר: הרפובליקה האסלאמית מסרבת לרדת מהכותרות בחודשים האחרונים. בעוד רבים טוענים כי העולם המערבי - ובעיקר עולם התרבות והקולנוע - מפנה עורף לעם האיראני, זו ההזדמנות להיזכר שאולי ההפך הוא נכון, ולתהות כיצד פצח הקולנוע האיראני ברומן אסור עם התעשייה הבינלאומית, בעודו ממשיך למחות נגד המשטר הדכאני, לעיתים אפילו במחיר חיי יוצריו
"קולנוע טוב הוא מה שאנחנו יכולים להאמין בו, וקולנוע רע הוא מה שלא נראה אמין", אמר הקולנוען האיראני עבאס קיארוסטמי. ב-1997, אחרי שזכה עם סרטו "טעם הדובדבן" בדקל הזהב בפסטיבל קאן (אותו חלק עם "The Eel" של שואי איממורה היפני), גרם קיארוסטמי לעולם להאמין לפתע בקולנוע האיראני, ועוד יותר בכוחו לחולל שינוי פוליטי וחברתי.
מאז, הלך לעולמו אותו האיש, ואולי - כפי שקבע הבמאי הצרפתי ז'אן-לוק גודאר - "עם קיארוסטמי הקולנוע נגמר". כעת, ארצו למודת הדיכוי והקרבות ניצבת שוב בכותרות ברחבי העולם, כשהפגנות נגד משטר האייתולות התיאוקרטי מציפות את הרחובות ועולות בחיי אדם, ואיומי מלחמה גרעינית מצד איראן ניצבים אל מול ישראל וארצות הברית. עדיין, יש אלו הטוענים כי דווקא אל מול חוסר הצדק באותה דיקטטורה העולם החופשי שותק, ובפרט עולם הבידור והקולנוע. זו הזדמנות להיזכר איך דווקא ההפך הוא הנכון, ואיך הפך הקולנוע האיראני לאחד מהחשובים, האמיצים, והחתרנים ביותר בתחומו.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
למרות שלעולם המערבי לקחו עשרות שנים כדי להפנות אליו את אור הזרקורים, הקולנוע האיראני אינו עניין חדש כלל וכלל. למרות שההיסטוריה מעידה על קיומם של סרטים איראניים כבר ב-1900 (מרביתם "אבדו" עם השנים), מלחמות העולם נתתו את אותותיהם על תעשיית הקולנוע המקומית, שלא הצליחה להתאושש עד ל-1947.
כשכן קמה לתחייה, הציגה התעשייה האיראנית, אז תחת משטר השאה (דכאני לא פחות מכפי שזוקפים לו כיום) חזות חדשה, כשמלודרמות (על גבול הטלנובלות) וסרטי אקשן טראגיים הפכו פופולריוים ועשו רומנטיזציה לחיי המעמד הנמוך ו"המוסר הפשוט" שלו. השפעה גלובלית רבה לא נרשמה לסרטים אלו (אולי מלבד המלודרמות שעיצב בדמותם הבמאי ג'ורג' עובדיה כאן בארץ, כדוגמת "נורית" ו"שרית"), אך אלו דחפו גם ליצירתו של גל קולנוע נגדי, אמנותי, ששאב השראה מהקולנוע הניאו-ריאליסטי באיטליה וזה שלא בחל באמצעים בשביל להציג את המציאות החברתית הבעייתית.
ב-1979, הכול השתנה. מחאות אלימות החלו להסלים, השאה הופל מכס השלטון אחרי למעלה מ-20 שנה ובמקומו צץ משטר מוסלמי אדוק, שביקש להנחיל חוקה חדשה, רחוקה מהשפעות מערביות. אך האם באמת הכול השתנה? בכל הנוגע לקולנוע המקומי, התעשייה לא באמת רעדה כפי שרבים ציפו. יוצרים מעטים עזבו את המדינה, הצנזורה נותרה באותה מתכונת בה הייתה טרום המהפכה (כשהתמקדה בסרטים זרים וסצנות מין), ובראשית שנות ה-80 - היה זה דווקא אותו משטר מאיים שהחליט למסד את התמיכה הממשלתית בקולנוע המקומי. ב-1997, אותה השנה בה כבש "טעם הדובדבן" את פסטיבל קאן, עלה לשלטון הנשיא מוחמד ח'אתמי, שביקש להעניק ליוצרי הקולנוע האיראניים מידה מסוימת של עצמאות.
ואכן, 35 השנים האחרונות נטעו את הקולנוע האיראני במרכז קולנוע האמנות העולמי, כפי שמעולם לא ציפה. ב-1997 (שוב אותה שנה גורלית), ראתה המדינה את מועמדותה הראשונה לפרס האוסקר עם "ילדי גן עדן" של מג'יד מג'ידי; שלוש שנים מאוחר יותר, היה זה ג'פאר פנהאי (נגיע גם אליו מאוחר יותר) שזכה עם סרטו "המעגל" בפרס "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה בשנת 2000, וב-2015, זכה בפרס "דוב הזהב" בפסטיבל ברלין עם סרטו "טקסי". ב-2012 וב-2018, השתלט הבמאי אסגאר פרהאדי על פרסי האוסקר, כשזכה (בהתאמה) בפרס הסרט הזר הטוב ביותר על סרטיו "פרידה" ו"הסוכן".
מכאן והלאה, כל פסטיבל קולנוע שכיבד את עצמו התגאה בסרטי האוטרים מאיראן - קיארוסטמי, פרהאדי, פנהאי, מוחמד רסולוף ("זרע התאנה הקדושה"), סמירה מחמלבאף ("הלוח"), אנה לילי אמירפור ("נערה הולכת הביתה לבד בלילה"), עלי עבאסי ("עכביש קדוש", "המתמחה") ועוד. כשהם נעים בין אלמנטים פנטסטיים לרגעים תיעודיים, במאים אלו פעלו בכל ז'אנר קולנועי קיים - מדרמה פואטית ועד אימה מדממת - בכדי להציג את סיפוריהם האינדיבידואליים של ילדים (לרוב גיבורי סרטיו של קיארוסטמי) או בוגרים מרחבי החברה האיראנית, כשברקע המציאות הפוליטית חודרת שוב ושוב לחייהם.
כך, לדוגמה, "טעם הדובדבן" עוסק בגבר בגיל העמידה שמבקש למצוא אדם שיקבור אותו לאחר שיתאבד (מדוע? שאלה זו נותרת לבחירת הצופה), "פרידה" מציב זוג אמיד בהליכי גירושים אל מול זוג דתי יותר מהמעמד הנמוך, שטרגדיה אירעה בחייו ואילו "עשר" (אף הוא של קיארוסטמי, למרות שחלקו בסרט הועלה בסימן שאלה לאורך השנים), דוקו-פיקציה, מציג שיחות של נהגת עם שלל אנשים מחייה - מבנה הזועם ועד עובדת מין. בכל אלו נותר צילו העצום של המשטר - עננה של דיכוי, עין צופה שעוקבת מרחוק, אובדן אנושיות, טרגדיה שאורבת מעבר לפינה במידה ומישהו יעשה את הצעד הלא נכון או יגיד את המילה הלא נכונה.
אך הרפובליקה האסלאמית אינה "פראיירית" ובמהרה אותה גישה "מעודנת" לקולנוע המקומי החלה להישבר. בזה אחר זה, ניצבו הבמאים הגדולים אל מול איומים, תביעות משפטיות מופרכות, סנקציות ולעיתים אף מאסרים ממושכים. רבים נטשו את מדינתם עבור יצירה בינלאומית, ואלו שנותרו - יוצרים במחתרת.
כך, לדוגמה, על רסולוף - שדרכונו הוחרם ומרבית סרטיו נאסרו להקרנה על ידי המשטר - נגזרו שמונה שנות מאסר, עונש מלקות וקנס כספי, זמן קצר אחרי שסרטו "זרע התאנה הקדושה" (שנולד מתוך זמנו המסוים בבית הכלא ועוסק בדיכוי אלים של תנועה איראנית לזכויות נשים) נבחר לתחרות הרשמית בפסטיבל קאן ב-2024. פנהאי, שגרף את דקל הזהב בשנה שעברה על סרטו "תאונה פשוטה" (העוסק בחמישה אנשים שונים המשוכנעים כי זיהו את האדם האנונימי שהתעלל בהן בכלא) הפך למטרה נייחת עבור הרפובליקה האיסלאמית, שכלאה אותו פעמיים (בפעם האחרונה לפני יותר שנתיים) והטילה עליו איסור יצירה במשך 20 שנה.
את "תאונה פשוטה" - אחד מהסרטים הבולטים של עונת הפרסים הנוכחת ומועמד בכיר לזכייה בטקס האוסקר הקרב - צילם כסרט "גרילה", ללא אישור רשמי מהמשטר. בדצמבר האחרון, בעודו מקדם את סרטו ברחבי אירופה, נידון בארצו לשנת מאסר.
"לצערי, מדינתי אינה במצב טוב בימינו אנו", אמר פנהאי לפני ימים ספורים במסגרת טקס פרסי הבאפט"א בלונדון. "למעשה, היא עוברת את אחת מהתקופות הקשות בתולדותיה, אך הסרט שיצרתי הוא עדות טובה לכך שבני עמי דוחים אלימות, ובכל זאת, אלימות נכפית עליהם על ידי העומדים בראש המדינה. מה שהניע אותי לעשות סרט בלב המשטר הזה היא השאלה: האם ייתכן עתיד ללא אלימות?".
שאלתו של פנהאי רודפת, ואולי משקפת את הכאב שבבסיס היצירה הקולנועית האיראנית - אם ימשיכו ליצור, יסכנו את חייהם; אם יחדלו מליצור, יאבדו את משמעות חייהם. ניתן רק להצטרף למשאלתו של הבמאי, ולזכור שאיראן אינה רק מעצמה מאיימת - אלא כר פורה לאמנות חד-פעמית, כנגד כל הסיכויים.