לזכרה של דיאן קיטון: 5 סרטים בכיכובה ששווה לחזור אליהם

"למרות שהיא אולי לא ידעה את זה או לא הייתה מודה בכך אף פעם - וואו, איזו שחקנית היא הייתה!", ספדה אמש (שבת) השחקנית ג'יין פונדה לשחקנית והבמאית דיאן קיטון, כשזו הלכה לעולמה לפתע בגיל 79. עבור פונדה, זהו ההספד השני לחבר ותיק תוך פחות מחודש, אחרי שאייקון הוליוודי אחר - רוברט רדפורד - נפטר אף הוא לפני מספר שבועות. כן, גדולי הקולנוע הישן, שסימנו קלאס ועשייה קולנועית שכבר מזמן איננה כאן, עוזבים אותו בשנה האחרונה בזה אחר זה.

קצרה היריעה מלהרחיב על ההשפעה העצומה של קיטון על ייצוג נשים בקולנוע, ובייחוד קומיקאיות, והמהפכה שדמותה הציבורית עשתה משנות ה-70 והלאה - אז לזכרה, הנה 5 סרטים בכיכובה שמוכיחים עד כמה חד-פעמית היא הייתה:

"הסנדק" (1972)

דמיינו להתחיל את הקריירה הקולנועית שלכם עם אחד מהסרטים הגדולים ביותר אי פעם - זה בדיוק מה שקרה לקיטון ב-1972, כשגילמה ב"הסנדק" ("The Godfather") ובשני המשכיו את קיי אדאמס, אשתו התמימה של מייקל קורליאונה (אל פצ'ינו), שנחרדת משיתוף הפעולה בעל כורחה עם הרצחניות של משפחת המאפיונרים אליה היא נישאת.

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• הסרט הזה מוכיח שהשחקנית הזאת היא אחת מהגדולות של דורה
• עם הכוכבים האהובים: הסרט המצליח חוזר לסרט המשך
• הזכייה זו בפרס נובל היא הרבה יותר מאיכות ספרותית. היא הכרזת מלחמה

השתתפותה בהפקת המחזמר "שיער" ותפקידה הראשי במחזה ובסרט באותו השם של וודי אלן (תכף נגיע גם אליו), "שחק אותה, סם", הפכו את דיאן קיטון הצעירה לשחקנית עם דימוי אקצנטרי, אדם עם רוח חופשית ומשב רוח מרענן שהתאים להוליווד המתחדשת באותן השנים - שביקשה להתנתק מהפומפוזיות של הוליווד הישנה.

דימוי זה קרץ לבמאי פרנסיס פורד קופולה כשזה החל ללהק שחקנים לאפוס המאפיה שיצר. התוצאה היא אחת מהדמויות הכאובות ביותר בקולנוע האמריקאי של שנות ה-70, שסיפקה לקהל - במחיר שפיותה שלה - הצצה לעולם אכזרי ואלים שלעולם לא הכירו.

"אהבה ומלחמה" (1975)

סרט פחות ידוע (אך מעולה לא פחות) בפילמוגרפיה של קיטון ובפרט בשיתופי הפעולה המרובים של קיטון עם אלן - לו הייתה בת זוג, מוזה, שותפה ליצירה וחברת אמת (שעמדה לצידו גם בסטטוס הנוכחי שלו, כפרסונה נון-גרטה בהוליווד בעקבות הצפת אישומי התקיפה המינית בבתו החורגת בראשית שנות ה-90), מאמצע שנות ה-60 ועד יומה האחרון.

1975 הייתה השנה שבה הקולנוע של אלן הפך מסאטירה או קומדיה גרידא לקולנוע אמנות, עם השפעות אירופאיות מובהקות. כזה הוא "אהבה ומלחמה" (“Love and Death”) - טייק קומי על הנובלות הרוסיות הגדולות של דוסטוייבסקי וטולסטוי (כמובן, "מלחמה ושלום" קופץ לראש), ומציב את דמויותיו – אצילים רוסים בתקופת מלחמות נפוליאון – בדיונים פילוסופיים רציניים על כלום ושום דבר.

הסרט – שהפקתו בהונגריה נודעה לימים כנוראית באופן "מושלם" (חברי הצוות סבלו ממזג אוויר סוער, נגטיבים שנשרפו, הרעלות מזון ופציעות רבות) וגרמה לאלן להישבע שלא יצלם יותר אף סרט מחוץ לגבולות ארה"ב (בהבטחה זו לא עמד) – מעניק לקיטון תפקיד קומי לא שגרתי, כניגוד ה"רציני" והמבריק לאלן ה"פרוע". "סקס ללא אהבה היא חוויה ריקנית", אומרת קיטון לאלן בסרט ברצינות תהומית, שמשיב לה: "כן, אבל מבין כל החוויות הריקניות זו הטובה ביותר".

"הרומן שלי עם אנני" (1977)

מה לא נאמר על הסרט שהמציא מחדש את הקומדיה הרומנטית, החדיר בה ציניות, הפך את אמרת "העיר היא הדמות הראשית" לקלישאה ואת ה"לה-די-דה" לביטוי ידוע. אבל אם מקלפים מ"הרומן שלי עם אנני" ("Annie Hall") את הזכייה ההיסטורית באוסקר, הזכייה האישית של קיטון בפרס, וכל הריקושטים שנלוו לסרט לאורך השנים, מגלים יצירה שבמרכזה הופעה נשית מונומנטלית, זו שקל להתאהב בה אך גם קל באותה המידה להבין שאי אפשר לחיות לצידה.

עם קיטון כמאהבת אלגנטית ובוהמיינית ובאותה מידה "בת השכן" הטובה; "Manic Pixie Dream Girl" המקורית והקווירקית - הרבה לפני שאלמנט תסריטאי נעשה שחוק - אל מול אלן בקריקטורה הנוירוטית ביותר שלו, קשה עד בלתי ניתן לשחזר את הדינמיקה בין הצמד הקומי הנ"ל שבבסיסה של היצירה החופשית הזו. השחקנית הגדולה הזו עושה את המיטב עם תפקיד שנכתב במיוחד בשבילה ובהשראתה, ובלי להתאמץ עוקפת בסיבוב הופעות אורח נשיות מצוינות מצד שלי דובאל וקרול קיין. פלוס - אילולא "הרומן שלי עם אנני", לא היינו יודעים שסרטי שואה קבילים בדייט.

"מחפשת את מר גודבר" (1977)

באותה שנה בדיוק שהפכה קיטון ל"האישה המצחיקה ביותר נכון להיום בקולנוע" - כך קבע באותה שנה מגזין "טיים" - לקחה על עצמה השחקנית תפקיד שונה לחלוטין מכל מה שעשתה עד כה, בניסיון להימלט מהטייפקאסט שדבק בה, איתו התמודדה ברוב הקריירה שלה.

עיבוד לספרה של ג'ודית' רוזנר באותו השם, "מחפשת את מר גודבר" ("Looking for Mr. Goodbar") שם את קיטון בתפקיד "קיטוניאני" למדי - מורה חביבה בעיירה קטנה - אך עם טוויסט: בלילות, היא מחפשת ריגוש מיני בעיר הגדולה, שישחרר אותה מחייה המדכאים והפורמליים.

ריצ'רד ברוקס ("זרע הפורענות", "חתולה על גג פח לוהט"), אחד מהבמאים המגוונים ביותר בהיסטוריה של הוליווד, מעניק לקיטון נוכחות מינית משוחררת שנשמרה עד כה רק לגברים. קיטון עצמה לא הרגישה בנוח להצטלם בעירום, בפעם הראשונה בקריירה שלה; כששמעה את ברוקס מפעיל תקליט מיצירותיו של באך במהלך ארוחת הצהריים, היא שאלה את הבמאי אם יוכל לנגן אותו בעת צילומי הסצנה. "היא יכלה לעשות זאת רק לצלילי מוזיקה, ולא להוראות של גבר", אמר לימים ברוקס, "אני חושב שבאך היה מרוצה".

"בייבי בום" (1987)

כאמור, את שלושת העשורים האחרונים העבירה קיטון בעיקר במגוון קומדיות רומנטיות, בתפקידים שהתבססו על אותה פרסונה אייקונית מ"הרומן שלי עם אנני" - חלקם זכו לתהילה ובצדק ("אבי הכלה", "באהבה אין חוקים"), חלקם פחות (סרטי "מועדון הספר הטוב" למיניהם). שיתוף הפעולה הראשון בין קיטון לתסריטאית המהוללת ננסי מאיירס ("החופשה", "מה נשים רוצות"), "בייבי בום" ("Baby Boom") מ-1987 הוא בין הקומדיות האחרונות של קיטון שבה נשמר העוקץ והאקצנטריות המקורית של השחקנית, לפני שנשחקו לחלוטין.

הסרט, שהניב סדרת ספין-אוף ומועמדות לקיטון בפרסי גלובוס הזהב, מוצא את השחקנית בנעליה של ג'יי. סי., אשת קריירה "יאפית" מצליחה, שמחויבת לעבודתה התובענית ולא מתעניינת בהקמת משפחה עם בן זוגה סטיבן (הרולד ראמיס, "מכסחי השדים"). כשבת דודה רחוקה לפתע מתה, היא מותירה אחריה כירושה לג'יי. סי. תינוקת בת 14 חודשים. העניינים, כצפוי, מסתבכים. זוהי קומדיה צינית שמציבה מראה לקפיטליזם הדורסני של שנות ה-80, ובעיקר מוכיחה שהיכולות הקומיות הגאוניות של קיטון מגיעות ללא מאמץ כלל.