רשלנות פושעת • מה חשבנו על הסרט "חשופות"?
כשסרט על פשעים כמו סחר בבני אדם בבוסניה הופך לפורנו ייסורים שעשוי רע, חוויית הצפיה נעשית מעיקה למדי ואפילו סוחטת. דני סגל אחד שאכפת לו
המעורבות האמריקנית בסכסוכים פוליטיים שונים בעולם זכתה עם השנים למוניטין מפוקפק למדי, והסרט "חשופות" מסביר בדיוק למה. בהתבסס על סיפור אמיתי לחלוטין, עוקב הסרט אחר חקירתה של שוטרת קנדית (רייצ'ל וויס) המוצבת בבוסניה כחלק מכוח האו"ם שהוצב במקום לאחר המלחמה בשנות התשעים. במהלך החקירה נחשפת רשת מסועפת של סחר בנשים, המופעלת בבוסניה על ידי חיילי האו"ם האמריקנים עצמם, תוך ניצול מצבה הפגיע של האוכלוסיה הנשית המקומית בצורה צינית ופושעת.
וויס מגלמת את קתרין בולקובק, גרושה טריה, שניצבת מול פירוד ממושך מבתה לאחר שבית המשפט פסק לטובת בן זוגה לשעבר במאבק משמורת. על מנת לחסוך מספיק כסף, לעבור דירה ולגור קרוב יותר לבתה, מתפתה בולקובק להצטרף לכוח האו"ם המוצב בבוסניה לשישה חודשים, עבודה המבטיחה שכר גבוה ביותר. אבל כשנתקלת בולקוביק במהלך משימה שגרתית בנערות שעוברות התעללות קשה ומבינה כי חיילי האו"ם עצמם הם העבריינים, היא מקדישה את עצמה לחשיפת המזימה, ולא מהססת גם לקרוא תיגר על גברים כוחניים שמחזיקים עמדות מפתח בארגון בו היא עצמה מועסקת.
הסרט מפנה את תשומת הלב הציבורית אל אחד החוליים הקשים של החברה, הסחר בבני אדם, ומדגיש גם את העובדה כי האחראים לפשעים המתוארים בסרט מעולם לא נשפטו, וכי הם מן הסתם עסוקים במיזמים מחרידים באותה מידה גם כיום, במזרח התיכון. לצד וויס התגייסו לטובת המטרה הנעלה מיטב הכוחות הנשיים של הקולנוע האירופי - השחקניות מוניקה בלוצ'י וונסה רדגרייב, שמפציעות בתפקידים קטנטנים, בהם הן מן הסתם הסכימו להסתפק, על מנת להפגין הזדהות עם המלחמה בתופעה הנלוזה בה עוסק הסרט.
הסרט שצעק עליי
אבל למרות הכנות והרצון הטוב של כל המעורבים, הטון הצעקני בו הסרט נוקט, גורם לו להתדרדר לרגעים למניפולטיביות רגשית, שלא לומר פורנו ייסורים - נטייה שמפחיתה מהאפקטיביות שלו, והופכת את חוויית הצפיה למעיקה למדי, ולא במובן הטוב והבונה של המילה. במקרה של נושאים מזעזעים מסוג זה, בדרך כלל מומלץ לתת לאמת לדבר בפני עצמה, וכל ניסיון להעצים ולהקצין את המתרחש חוטא למטרה. אבל הסצנות בהן הנערות עוברות התעללות עשויות בצורה לא טובה, והתוצאה היא שהרגעים שאמורים להיות פסגות של הזדהות רגשית מותירים את הצופה אדיש למתרחש. יותר מדי פעמים במהלך הסרט הצופה מרגיש כאילו צועקים עליו ונוזפים בו על לא עוול בכפו, עד שהוא הופך לכהה רגשית.
להיות דידקטי זה לא בהכרח דבר רע. אבל מכיוון שהקולנוע הוא מדיום שנועד לספר סיפור, ולא להרצות הרצאות, נהוג להסוות את המסרים החברתיים והפוליטיים בתוך סיפורו של גיבור, ולמסגר אותם כקשיים אתם צריך הגיבור להתמודד על מנת לנצח את שדיו הפרטיים. גם בחזית זו לא מצליחה לריסה קונדרצ'י, הבמאית/ תסריטאית של הסרט, לממש את כוונותיה הטובות.
בתחילת הסרט בונה קונדורצ'י את סיפור המסגרת בצורה מעניינת, והדרך בה היא משרטטת בדיאלוג חטוף את מצבה המשפחתי המורכב של גיבורת הסרט מרשימה למדי. אך כשהסרט מתקדם, זונחת קונדרצ'י את יחסיה המעורערים של הגיבורה עם בתה, ופשוט שוכחת מהם. התחושה הנוצרת היא של חוסר אמינות. כיצד יתכן שהגיבורה אותה למדנו לאהוב ואתה אנו מזדהים היא למעשה אדם מפוקפק ולא עקבי מבחינה רגשית, ואימא גרועה? והעובדה שזה היה או לא היה ככה במציאות לא מצדיקה כלום. מדובר פשוט בכתיבה רשלנית.
למרות הכל מדובר בסרט חשוב, שעוסק בנושא מעניין, ומשמש כמסמך משמעותי ביותר. אבל לו הוא היה עשוי בצורה קצת יותר מקצועית ועניינית, יש סיכוי שהוא היה מצליח להגיע ליותר אנשים, ומגביר בצורה יותר משמעותית את המודעות לפשעים אותם הוא מתאר. הצרה היא שהאנשים שאכפת להם מדברים, הם לא תמיד האנשים הכי מתאימים לעשות עליהם סרטים.
