אירופה הקלאסית • מה חשבנו על "בני אלמוות"?

הקשישים שבינינו עדיין זוכרים את הסדרה "סיפורי עמים" של גאון הבובנאות ג'ים הנסון, ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, בה סיפר השחקן הבריטי הוותיק ג'ון הארט לכלבו אגדות וסיפורים בליוויי המחשות ויזואליות מקוריות ויצירתיות. עבור אותם צופים וותיקים, התחלת הסרט "בני אלמוות", בה נשמע קולו של ג'ון הארט המזדקן, המשתתף בסרט בתפקיד קטן, מספר את הרקע ההיסטורי לעלילה, לבטח תייצר צביטה נוסטלגית קלה בלב. אבל למרות שעל פניו מדובר בסרט שהסיבה היחידה לראות אותו היא לחוות את המיטב שיש להוליווד להציע בתחום האקשן המועצם באנימציה ממוחשבת, למעשה הדמיון בינו לבין "סיפורי עמים" גדול ממה שניתן לחשוב. לא ברמת התחכום העלילתי כמובן, שלא ממש קיים בסרט, אלא יותר ברמת ההשקעה והדיוק בעיצוב העולם הפנטסטי בו הסרט מתרחש.

"בני אלמוות" רוכב על ההצלחה של הסרט "300", ואף משווק כסרט נוסף של אותם המפיקים. הקשר בין הסרטים הוא בגישה קומיקסית, ובסצנות אקשן חדשניות שעושות שימוש נרחב במעברים מהירים בין הילוך מהיר להילוך איטי, ובאפקט ה"Bullet Time", שמאפשר למצלמה להסתובב מסביב לתמונה קפואה. כמו ב"300", גם הפעם התוצאה עוצרת נשימה. החל מההשקעה העצומה בכל פרט בתפאורות האנימציה, דרך התלבושות היפיפיות, וכלה בסיקוונסים של קרבות שלוקחים את הז'אנר קדימה, ומותירים את הצופה, ואת האויב,  ללא נשימה.

עלילה מבוססת באופן רופף על סיפורי המיתולוגיה היוונית, ועוסקת בניסיונו של המלך המרושע היפריון (מיקי רורק) לשחרר קבוצת אלים מרושעים הנקראים טיטאנים, מתוך ההר בו הם כלואים. האלים האולימפיים, המתנגדים ליוזמה המפוקפקת, בוחרים בתזאוס (הנרי קאביל), צעיר ממזר אותו מחבב זאוס (לוק אוונס), להיות המצביא שיוביל את בני האדם לניצחון על היפריון, ויורדים מדי פעם מן השמיים על מנת לעזור. כדי לגבור על היפריון על תזאוס להציל מגדת עתידות יפיפה (פרידה פינטו), ולמצוא קשת קסומה בתוך המבוך של המינוטאור.

למרות שמיקי רורק די גונב את ההצגה כמלך היפריון, הסרט מצטיין בקאסט חזק, שנותן לו את הקונטרה ההולמת. האלים האולימפיים, ביניהם פוסידון, ארס ואתנה, מגולמים על ידי צעירים צנומים ונשיים משהו, שמראם הענוג מהווה קונטרסט הולם לעוצמתם, ניגוד אותו מדגיש הבמאי טרסאם סינג ("תא קטלני") בכל סצנת קרב בה הם משתתפים. בני האדם לעומתם שריריים, מסוקסים וגשמיים, אך לא פחות יפים. כולם משחקים די טוב, כשהנרי קאביל, המגלם את תזיאוס, מרשים במיוחד בדרך בה הוא מצליח להפיח חיים בדמות שחוקה וחסרת ייחוד, בעזרת הכריזמה והנוכחות הפיזית שלו בלבד. אבל כאמור, אין תחרות לנבל הרדוף והמעוות של רורק, שמסרס את אויביו, ומנקה את ציפורניו בשעמום בעודו משסף גרונות. תענוג אמיתי.

בין סצנת קרב לדיאלוג מתלהם מוזמנים הצופים ליהנות מהלוקיישנים הפנטסטיים שרקח צבא האנימטורים שעבד על הסרט, על פניהם חולפת המצלמה בשוטים ארוכים ומורכבים. כפרים החצובים בתוך מצוקי ענק, מקדשים אקזוטיים הניצבים בפסגת חומות ענק, וכמובן, האולימפוס מלא ההוד וההדר, ממנו צוללים האלים לאדמה. סינג טען כי עיצוב הסרט היה ניסיון להשתמש באסתטיקה של ציורי הרנסנס על מנת לתאר את יוון העתיקה. ואכן, ניתן להבחין על המסך בעודפות הממכרת המוכרת לנו מציורי פרסקאות ברחבי אירופה, בהן בריות אלוהיות עטופות טוגות מרחפות באויר בין עננים ושמיים.

חסרונו של הסרט הוא העלילה השטחית וחסרת המחשבה. המיתולוגיה היוונית היא כר פורה לרעיונות ומסרים מעוררי הזדהות, שנותר לא מנוצל בסרט. רמת הכתיבה היא של ספר קומיקס ילדותי, ותפקידו העיקרי של הסיפור הוא לגרום לדמויות להתחמש ולהילחם. בסופו של הסרט קצת קשה להזדהות עם הדמויות מכיוון שלא ברור כל כך למה הם נלחמים, ומה בדיוק הקשר בין המלחמה בין בני האדם לבין המלחמה בין האלים שקורת במקביל. וסופו האניגמטי של הסרט לא באמת מסביר כלום. חבל שסינג לא השכיל לעשות שימוש בסצנות האקשן הפנטסטיות אותן הוא ייצר על מנת לייצר תמורה רגשית כלשהי. אבל כנראה שבשביל תמורה רגשית אין ברירה אלא לחזור ל"סיפורי עמים", ולהותיר לסרטים כמו "בני אלמוות" להמשיך לעשות את מה שהם טובים בו, במיוחד כשהם מצליחים לעשות את זה כל כך טוב.