קובה ליברה • מה חשבנו על "יומן הרום"?

מלבד תפקידו כשחקן הראשי וכמפיק, מתפקד ג'וני דפ בסרט "יומן הרום" גם כסוג של פטרון אמנויות, ומשתמש בכוחו ובהשפעתו ככוכב הוליוודי מצליח, על מנת להפנות זרקור בוהק לכיוון שני כישרונות ענקיים, שהשילוב ביניהם עושה לשניהם רק טוב, והכוונה היא לעיתונאי הגונזו האנטר ס. תומפסון, ולבמאי ברוס רובינסון.

תומפסון, שהסרט מוקדש לזכרו (הוא הלך לעולמו לפני 6 שנים), כתב את הספר "יומן הרום", וביסס אותו על חוויותיו כעיתונאי צעיר שמחפש את דרכו בסופר. מעניין לציין שהספר לעולם לא היה רואה אור לו לא היה דפ נתקל במקרה בכתב היד בביתו של תומפסון ומתאהב בו. זו הפעם השניה בה מגלם דפ את האלטר אגו של תומפסון, כשהפעם הראשונה היתה בסרט "פחד ותיעוב בלאס ווגאס", המבוסס על יצירתו המפורסמת ביותר.

כשהקאלט של הסיקסטיז פוגש את הקאלט של האייטיז

לא רבים מכירים את שמו של הבמאי ברוס רובינסון, שחוזר בסרט זה מהפוגה של 19 שנה מהבימוי, אבל הוא אחראי לאחד מסרט הפולחן הגדולים ביותר של שנות השמונים: "וויטנל ואני", המתאר חופשה הזויה וספוגת אלכוהול של שני אמנים מובטלים בפרובינציות של אנגליה בשנות השישים. קשה שלא לשים לב לקשר התמטי בין הסרט לבין ספריו של תומפסון. כולם עוסקים בתרבות הנגד הצומחת של שנות השישים, בניסיון להבעה אמנותית, ובחיבה עמוקה לחומרים משני תודעה, החל מאלכוהול, דרך סמים קלים ועד סמי הזיה למיניהם.

הסרט מספר את סיפורו של פול קמפ, צעיר ששואף להיות סופר, אבל נאלץ להתפרנס מעיתונות בעיתון היחיד שמוכן לשכור אותו, שממוקם בסן חואן, פוארטו ריקו. הסרט עוקב אחר המאבק הפנימי אותו עובר קאמפ במהלך שהותו, בעוד הוא מנסה להחליט אם הוא רוצה להיות עיתונאי חוקר של ממש, סופר, או חזיר קפיטליסטי שיעשה הכל בשביל כסף.

הזיווג המפתיע שרקח דפ בין תומפסון לרובינסון עובד ב"יומן הרום" לא רע. הסרט מזגזג בין סטלנות הומוריסטית בסגנון "פחד ותיעוב...", שמסתכמת לא פעם בשוטים של דפ מנסה לשמור על פנים קפואות בזמן שההתרחשויות ההזויות ביותר קורות סביבו, לבין התדיינות שכלתנית רומנטית סמי היפית על יכולתוחובתו של האדם לחפש אלטרנטיבה לתרבות הצריכה המסואבת, ועל הקולוניאליזם התרבותיכלכלי אותו מפעילה ארה"ב על פוארטו ריקו. כל העסק תמים בדיוק כמו שהוא נשמע, ואין כאן שיניים ביקורתיות אמיתיות. אבל הסרט כן ידגדג את בלוטת הצדק החברתי אצל לא מעט צופים, בעיקר אלו שיש להם בלב פינה נוסטלגית חמה לשנות השישים. מה גם שהנוכחות של תומפסון ורובינסון, פליטי סיקסטיז אורגינליים, מוסיפה לכל העסק נופך אותנטי.

היופי בסרט הוא הדרך בה הרעיונות האנטי ממסדיים אותם הוא מקדם משתקפים בצורת העשייה שלו. הסרט מצליח להימנע בהצלחה מההיסטריה שמאפיינת לא מעט סרטים אמריקניים. הוא לא מתפתל על מנת לסחוט כל זרזיף דרמה אפשרי מחומרים שלא נועדו להיות דרמטיים כל כך מלכתחילה. הוא מתפרש לו להנאתו על גבי שעתיים, ולא מתבייש להיות איטי מדי פעם, ומהורהר למדי לא מעט מהזמן. דמויות יוצאות ונכנסות לעלילה בצורה אורגנית, מבלי פיצוצים וצלצולים. יש בסרט אינטרס רומנטי (אמבר הרד), אבל הוא על אש קטנה. יש בסרט אויב (אהרון אקהרט בתפקיד החזיר הקפיטליסטי), אבל הוא לא מאופיין בצורה מוקצנת. עיקר הסרט עוסק בקשר בין קמפ לבין חבריו מהעיתון (מייקל ריספולי וג'ובאני ריביסי), ששותים, מתמסטלים, ומחפשים את עצמם במהלך הסרט כולו.

מדי פעם בכל זאת עוטה הסרט את תחושת החשיבות העצמית אותה כולנו מכירים מסרטים ביוגראפיים אחרים. התחושה שלאירועים על המסך יש חשיבות אפית וכי אנו עדים להיווצרותו של אמן בסדר גודל עצום מימדים. אבל רוב הזמן הסרט שומר על איפוק מבורך, ולא מנסה להיות מה שהוא לא. חוסר היומרה הזה מבליט את הישגיו של הסרט - עיצוב הדמויות המעניין, השחזור התקופתי המדויק, צילומי הלוקיישן במקסיקו ופוארטו ריקו, האווירה הסקסית וההזויה, והקאסט המשובח. מי שמחפש שיאכילו לו בכפית בידור סוחף יכול למצוא את עצמו קצת משועמם. אבל מי שיש לו קצת סבלנות, ייהנה מסרט מעניין, קליל מבלי להיות ריקני, ועשוי לא רע בכלל, ואולי אפילו ילמד דבר או שניים על התמודדות עם הנגאובר.