שתי טיפות רום • על ג'וני דפ והאנטר ס. תומפסון

כחבורה של יצורים במעמד של אלים שזוכים להערצה ברחבי העולם בזכות המראה החיצוני שלהם, כוכבי קולנוע נוטים לא פעם לפתח רגשי נחיתות, ולעשות כל שביכולתם על מנת להוכיח לעולם כולו כי הם לא "סתם פרצוף יפה". אבל אם יש שחקן אחד שבאמת הצליח לשכנע שיש לו קצת תוכן בקודקודו החתיכי, הלא הוא ג'וני דפ. שיתוף הפעולה שלו עם טים ברטון, אינסוף התחפושות, החברות בלהקת רוק - כולם סממנים לכך שדפ הוא טיפוס שיש לו הרבה מה להציע מלבד שלמות פיזית בלתי ניתנת לערעור. ואולי ההוכחה החותכת ביותר לכך היא הקשר העקבי והפורה שלו עם העיתונאי והסופר האנטר ס. תומפסון ז"ל, ששיתוף הפעולה האחרון של השניים- הסרט "יומן הרום" - עולה על האקרנים בסוף השבוע הקרוב.

תומפסון הוא אחד הנפילים של תרבות הנגד של שנות השישים. כממציא של סגנון הכתיבה העיתונאית דמוית הספרות שזכתה לכינוי עיתונאות ה"גונזו", או בשמה הרשמי - הניאו ג'ורנליזם, היה אחראי תומפסון למהפכה תפיסתית של ממש לגבי תפקיד העיתונאי, ובמקביל הפך לדמות נערצת על דורות של עיתונאים וחובבי תרבות. גם חיבתו לסמים הזייתיים, שעל חוויותיו תחת השפעתם כתב לא פעם בסגנונו הייחודי, מיקם אותו בתודעה לצד ענקים כמו וויליאם בורוז, אלדוס האקסלי, ג'ק קרואק או אלן גינסבורג, כאיש רוח שלא פחד לחקור גם את האזורים הפחות מתויירים של הנפש.

>>> צפו בטריילר: ג'וני במרדף אחרי סקס, פשע ואלכוהול

הקשר בין דפ לתומפסון התחיל בדרינק בשנת 1994 על הבר בקולורדו, המשיך בשיחה על מוצאם המשותף (מדינת קאנטקי), והוביל בסופו של דבר למגורים משותפים במשך תקופה ארוכה. הקשר בין השניים הפך לעמוק ורב השפעה, עד שדפ תיאר אותו בכתבה ל"ניוזוויק" במילים הבאות: "הוא ידע שהערצתי אותו, ואני ידעתי שהוא אוהב אותי, אז יכול להיות שהוא היה סוג של דמות אב, אבל בסופו של דבר המילה שמתארת הכי טוב את הקשר היא אחים. היינו כמו אחים".

מלבד הבילויים המשותפים והקשר החברי החם, תרם דפ רבות גם לחשיפתו של תומפסון לדור הצעיר, באדפטציה הקולנועית של טרי גיליאם לספרו המפורסם ביותר של תומפסון - "פחד ותיעוב בלאס וגאס", בה הוא כיכב. תופמסון מצידו התעקש כי דפ הוא האדם היחידי שיגלם את גיבור הספר בצורה הולמת, הצהרה מחמיאה למדי, בעיקר אם לוקחים בחשבון שבמהלך השנים שחקנים כמו רוברט דה נירו, ג'ק ניקולסון, ג'ון בלושי, דן אקרויד וג'ון מלקוביץ' התעניינו בתפקיד.

ואז הגיע הרום

הסרט לא היה הצלחה מסחרית, אבל עם יציאת גרסת ה-DVD הוא הפך באופן מיידי לקלאסיקת קאלט ענקית, וכיום אין חובב קולנוע שמכבד את עצמו שלא ראה אותו. הדמות אותה מגלם דפ היתה שונה לחלטין מהדמויות אותן הוא גילם לפני כן - עיתונאי עצבני שממלמל ללא הפסקה, בזמן שהוא דוהר בקאדילק מסטול לחלוטין מהרפתקה נלוזה אחת לזו שאחריה. לא בדיוק מודל החיקוי המושלם לגדודי הטינאייג'ריות שעל קירות חדרן התנוסס הפוסטר של דפ באופן קבוע.

אבל "פחד ותיעוב" היה רק ההתחלה של דרכו היצירתית המשותפת של הצמד. באחד הביקורים של דפ אצל תומפסון הוא נתקל בכתב יד ישן ומהוה שמעולם לא ראה אור, אותו כתב תומפסון בשנות החמישים, בו תאר את מעלליו של עיתונאי שמחליט לעזוב את הכרך האמריקני וטובת משרת כתיבה בעיתון יומי בסן חואן, פורטו ריקו. המציאה המפתיעה הובילה ליציאתו של הספר לדפוס בפעם הראשונה, ודפ, ששאף לגלם את האלטר אגו של תומפסון בסרט נוסף, התחיל בתהליך ארוך ומייגע במהלכו ניסה ליזום אדפטציה קולנועית לספר.

בהוליווד, כמו בהוליווד, הדרך מרעיון טוב לפיצ'ר יכולה לקחת שנים, ולמרות כעס ותלונות מצידו של תומפסון על הסחבת האינסופית, הסופר המזדקן לא שרד את שלב ה-"Development Hell" של הסרט, והתאבד ביריית אקדח בשנת 2005. אולי כסוג של פיצוי ארגן דפ מכספו את הלוויית החלומות של תומפסון, שכללה הוראות מפורטות כמו (אינסרט שאיפת ג'וינט ארוכה במיוחד): ירי שרידיו של תומפסון מתותח ענקי שניצב בראש מגדל בגובה 46 מטרים, מלווה בזיקוקין די נור ושיר של בוב דילן ברקע.

הסרט החדש שעולה פה מחר (חמישי), מבויים על ידי ברוס רובינסון ("וויטנייל ואני") שחוזר אחרי הפוגה של 19 שנים לכיסא הבמאי, ובו משתתפים מלבד דפ גם ארון אקהרט, אמבר הרד, ריצ'רד ג'נקינס וג'ובאני ריביסי. אבל מי שמצפה לקבל את מרתון האדרנלין שזכור לנו מ "פחד ותיעוב" עומד לגלות כי בסרט החדש מתואר שלב קצת אחר בחייו של תומפסון. "הסרט מתאר את החיפושים של האנטר אחר הקול שלו", הסביר דפ ל"ניוזוויק". "את תומפסון הצעיר, שנהג להקליד במכונת הכתיבה את גטסבי הגדול שוב ושוב כדי לגלות איך ההרגשה לכתוב יצירת מופת. תומפסון של פני תקופת הגונזו, בניגוד לתומפסון השלם והמגובש המתואר בפחד ותיעוב".

דפ, שיושב כרגע על ערימת המזומנים אותה הוא גרף בסרטי "שודדי הקריביים" יכול בהחלט להרשות לעצמו כרגע גם סרטים קצת יותר קטנים ופחות כלכליים, כמו "יומן הרום". הקהל יוצא נשכר מהיכרות מעמיקה אפילו יותר עם אושיית תרבות מרתקת כמו תומפסון, ודפ עצמו יכול להדחיק את תסביך החתיך שלו מספיק על מנת לאפשר לו להשתתף בפרויקטים מסחריים קצת יותר - כמו האדפטציה הקולנועית של "21 ג'אמפ סטריט" שאזכורה בפילמוגרפיה של דפ לצד "יומן הרום" - היתה לבטח גורמת לתומפסון להתהפך בקברו, לו היה לו אחד.