סרטן על הזמן • מה חשבנו על "50/50"?

ג'וזף גורדון-לוויט וסת' רוגן הם לא צוות השחקנים שהיית מצפה למצוא בסרט על סרטן. הראשון הוא החתיך התורן של הוליווד, שזכור לכולנו מ "500 ימים עם סאמר". השני הוא אותו דביל מגודל ומגושם עם קול רועם שכולנו למדנו לאהוב בסרטים כמו "הדייט שתקע אותי" או "פיינאפל אקספרס". בסרטי סרטן אנחנו רגילים לראות שחקנים דרמטיים רציניים, ולא את הדור הבא של הכוכבנים האופנתיים, שמשחקנים בדרך כלל בסרטים שקהל היעד שלהם הוא צעירים חובבי בירות ובדיחות נקבים, או לחילופין צעירות עם מבט חולמני ופוסטרים על הקירות. אבל התקווה כי הליהוק הלא צפוי יהפוך סרט על נושא שחוק לשחוק קצת פחות, מתבדה עם הצפיה.  

הסרט "5050" מבוסס על סיפורו האמיתי של הכותב הקומי וויל רייזר ("עלי ג'י"), חברו הטוב במציאות של סת' רוגן, ועוקב אחר ההתמודדות של בחור צעיר עם מחלת הסרטן, ועם הידיעה שסיכוייו לשרוד את המחלה הם 5050. הסרט מתחיל עם כאב הגב הראשון שמבשר את המחלה, וממשיך ומלווה את הגיבור לאורך טיפולי הכימותראפיה, עד לניתוח להסרת הגידול. בדרך לומד הצופה להכיר את האנשים שמלווים את הגיבור במאבקו - חברו הטוב ביותר (רוגן), זוגתו האמנית (ברייס דאלאס-הווארד), אמו (אנג'ליקה יוסטון) והפסיכולוגית של בית החולים (אנה קנדריק).

קאסט איכותי, תסריט מפוהק

אבל הקאסט התומך האיכותי, והכריזמה של השחקנים הראשיים, לא מצליחים להציל את הסרט משבלוניות מכאיבה. קשה שלא להתפתל בכיסא באי נוחות בזמן שמגלים כי בת הזוג האמנית היא למעשה ביץ' לא קטנה שזונחת את הגיבור לאנחות, שלמרות מערכת היחסית הקלוקלת של הגיבור עם אמו, ברגעים קשים במיוחד כל אחד צריך אמא, שהפסיכולוגית הצעירה והלא מנוסה למעשה עושה את העבודה ואף מתגלה כאינטרס רומנטי ותשמח להחליף את החברה חסרת הלב, וכמובן, כי חברו הטוב של הגיבור הוא בדיוק זה - חבר טוב, ולמרות החזות הדובית והמחוספסת, מתחת למעטה הגס מסתתר לב מזהב טהור. פיהוק. האם קיים תסריט צפוי מזה?

דמותו של סת' רוגן, שהפרסונה הקולנועית התוקפנית חסרת הטאקט שלו מאפשרת לו לא פעם לומר את מה שכולנו חושבים, אכן מפרשן את הסיטואציה בצורה משעשעת למדי, ומדי פעם הסרט מצחיק ולא צפוי. כמו בסצנה בה הוא משכנע את ידידו לצאת לבר על מנת להשתמש במחלתו כקלף מנצח בחיפוש אחר מספר ללילה אחד. לו היו יותר רגעים כאלה, ופחות רגעים של שמאלץ טהור, הסרט היה יכול להינצל משיממונו חסר המקוריות. אבל גם היחס המתירני של הסרט לסמים קלים (מחלקת הכימותראפיה, מסתבר, מאוכלסת בחבורה של סטלנים צחקקנים), לא מצליח להפוך אותו לעדכני או מעניין יותר.

שלא תבינו לא נכון. "5050" הוא סרט עצוב, מרגש עד דמעות, מצמרר, סוחף, וגם מצחיק לפעמים. אבל איכשהו זה לא מספיק. ההתמודדות עם מחלת הסרטן היא סיטואציה אנושית טעונה ודרמטית מטבעה, שמפעילה אצל כולנו סט שלם של אסוציאציות ופחדים. הסרט מפעיל את הרגשות הללו, שקיימים אצל הצופה מלכתחילה, במיומנות ראויה לציון, והדמעות כאילו זולגות מעצמן. אבל דווקא בגלל שמדובר בחומרים כה נפיצים מבחינה רגשית קיימת ציפיה כי הסרט ישכיל לספק ערך מוסף, וכי הבמאי והתסריטאי יספקו פרשנות מעניינת, זווית חדשה, טוויסט יוצא דופן על הנושא השחוק. והם לא עושים זאת. "5050"  הוא הפקה איכותית, אבל הוא נותר נוסחתי ושגרתי לכל אורך הדרך.