שקרים יפים • על הסרט "העור בו אני חי"
פדרו אלמודובר שב להיות הבמאי הנועז והמקורי שהכרנו מסרטיו הקלאסיים, בסרט אימה מכווץ קרביים שמכיל רגעים מהסוג שעבורם הומצא הקולנוע. דני סגל מסיר את התחבושות
פדרו אלמודובר הגיע כבר מזמן למעמד של אל קולנועי מן המניין. למרות האיכות המקרטעת של סרטיו בעשור האחרון, המבקרים והקהל כאחד קיבלו אותם בחיבוק אוהב. מעניין יהיה לראות מה יהיו התגובות ל"העור בו אני חי", סרטו הטוב הראשון מזה שנים, בו הוא לוקח הימור מסוכן, ומתכתב עם ז'אנר שנחשב בעיני הממסד כמפוקפק - סרטי אימה.
ההתכתבות עם ז'אנרים שנחשבים ל"נחותים", כמו המלודרמה והטלנובלה, היא אחד מסימני ההיכר המובהקים ביותר של אלמודובר. האם הקהל שלמד לאהוב אותו בזכות החדשנות שבנגיעה בז'אנר נחות אחד, ישכיל להבין את התעוזה והמקוריות שהוא מפגין כשהוא מתכתב עם ז'אנר נחות אחר - או יתרעם על הסטייה מהתבנית המוכרת, אותה התבנית שהפכה את סרטיו האחרונים לחסרי עניין?
"העור בו אני חי" הוא סרט אפל ויפהפה, העוסק באחת האובססיות המרכזיות של התרבות שלנו - מראה חיצוני, ובביטוי הקיצוני ביותר של האובססיה הזו - תעשיית הניתוחים הקוסמטיים. גיבור הסרט, המגולם על ידי אנטוניו בנדרס חמור הסבר, הוא מנתח פלסטי גאון, שטוען כי הוא מסוגל לבצע השתלת פנים מושלמת, על ידי טכניקת השתלת עור חזירים אותה הוא פיתח.
גם המציאות מעוותת
בעוד אנחנו למדים להכיר את הדוקטור החביב, מתגלה פרט מעניין ולא שגרתי לגביו, והוא העובדה שבאחוזתו קיים חדר נעול בו כלואה אישה יפיפייה, בה נוהג הדוקטור להביט דרך מצלמות וידאו. האישה חיה בתוך החדר חיים מלאים למדי, הכוללים אימוני יוגה שגרתיים ושיחות עם הדוקטור, אבל הסיבה המפלצתית להימצאותה בחדר מתגלה רק בחלקו השני של הסרט, שמתאר את האירועים שהובילו את הדוקטור לכלוא אותה.
אלמודובר מפגין בסרט הזה וירטואוזיות של ממש, וזה מתחיל בבחירת הקאסט מלאת ההשראה. שוב מצליח אלמודובר, האיש שגילה לעולם את פנלופה קרוז ואת בנדרס עצמו, להגיש לנו כישרון זוהר ולא מוכר בדמותה של אלנה אנאייה הסקסית והיפה, אותה חלקנו זוכרים מהסרט "סקס ולוסיה". זה ממשיך בתסריט מלא ההשראה, סוג של פרנקנשטיין מודרני, שמותאם לרוח התקופה. כיף לראות את אלמודובר משתעשע בצורה מתוחכמת, בזמן שהוא מאפשר לצופה לחוות את אותה הסיטואציה מנקודות מבט שונות בחלקים שונים של הסרט, וללמוד בדרך על ההתניות החברתיות שגורמות לנו לראות את המציאות לא פעם בצורה מעוותת. בשביל רגעים מהסוג הזה המציאו את הקולנוע.
למרות שהעולם בו מתרחש הסרט דומה לעולמנו, למעשה הוא סרט עתידני, והעתיד אותו מתאר אלמודובר הוא עתיד בו גורמים כמו מגדר, גיל וגזע, יהפכו להיות חסרי משמעות בזכות היכולת של האדם לשנות אותם בהינף סכין מנתחים. אבל המקוריות האמיתית אותה מפגין אלמודובר, שכתב את תסריט הסרט על פי ספרו שלו ת'יירי ג'ונקה, היא בהדגשת היכולת של גורמים כוחניים להכתיב את המראה החיצוני המועדף עליהם, ולכפות אותו על החלשים מהם. האפשרויות הגלומות ברעיון הזה מצמררות, ואת הצמרמורות הללו בדיוק חווה הקהל בסרט, בסצנת הסיום מכווצת הקרביים.
אבל לא הכל קודר ומדכא. אלמודובר לא שוכח לספק אתנחתאות קומיות, ורגעים הזויים בהם הוא נותן לדמיונו להשתולל. גם בחירת המוזיקה מרשימה, בשילוב שלה בין מוזיקה אלקטרונית קצבית לנעימות תזמורתיות צורמות. ועיצוב התלבושות, שעושה שימוש נרחב בסוגים שונים של תחבושות אלסטיות, משווה לסרט מראה לא שגרתי ומעניין.
מי שמתגעגע לאלמודובר הצפוי והזחוח של השנים האחרונות, ימצא את הסרט החדש קצת קשה לעיכול. אבל מי שמחפש את אלמודובר הנועז והמקורי של סרטים כמו "חוק התשוקה", "קיקה", ובעיקר "הכל אודות אמא", ישמח לגלות מחדש במאי מלא תעוזה וחיוני, עם הרבה מה להגיד, ושליטה מוחלטת באמצעי המבע הקולנוע, בסרט החדש. נותר רק לקוות כי מדובר בחזרה לכושר מלא, ולא בהבלחה חד פעמית.
