אקשן בטייטס • איך "שלושת המוסקטרים"?

הבמאי פול וו.ס.אנדרסון קנה את מקומו בזכות שני סרטי אקשן המבוססים על משחקי מחשב - "מורטל קומבט", ו"האויב שבפנים", ובדרך עשה גם את השחקנית הראשית של השני, מילה יובוביץ', לה הוא נשוי באושר. למרות שפה ושם, כשהוא בוחר להתבסס על תסריטים של אחרים במקום לכתוב בעצמו, אנדרסון נופל על תסריט טוב ("סיוט בקצה האופק" לדוגמא, או "פאנדורום" שהפיק), התסריטים של סרטיו נועדו בעיקר לספק לו כמה שיותר הזדמנויות לעשות את מה שבאמת מעניין אותו, ואת מה שהוא באמת טוב בו - אקשן אסתטי ואקסטראווגנטי, אם אפשר בכיכובה של יובוביץ' האתלטית.

אבל דווקא הפרימיטיביות היחסית של הסיפורים בהם הוא בוחר, בה ניתן להבחין גם בסרטו החדש, "שלושת המוסקטרים", הופכת לייתרון בעולם סרטי האקשן של ימינו, שלוקה לא פעם בתסריטים יומרניים ומורכבים ללא צורך.

הסרט, המבוסס על ספרו הקלאסי של אלכסנדר דיומא, עוסק בשלושה מוסקטרים ידועי שם אך מובטלים (מת'יו מק'פאדן, ריי סטיבנסון ולוק אוונס), ומוסקטר אחד צעיר ומלא אנרגיה (לוגן לרמן הצעיר והאנרגטי) בשם דרטניאן, שמגלים מזימה זדונית של הקרדינל רישלייה (כריסטוף וולץ) לחרחר מריבה בין מלך צרפת הצעיר והלא מנוסה (פרדי פוקס), לבין מלך אנגליה (אורלנדו בלום), בעזרת סוכנת כפולה מצודדת בשם מיליידי (יובוביץ'). על מנת להציל את צרפת מלהתדרדר למלחמה, על המוסקטרים להשיג תכשיט יקר ערך בעזרתו מתעתד רישלייה להפליל את מלכת צרפת, כשבדרך הם נאבקים בחיילים אנגלים וצרפתים כאחד, ובמכונת המלחמה המשוכללת של מלך אנגליה - ספינת אויר ענקית.

ז'אנר הטייטס והחרבות קם לתחייה

מלבד דרטניאן החביב, המוסקטרים חסרי אופי לחלוטין, ועל אף כמה קפיצות מרשימות בהילוך איטי, יובוביץ' לא באמת אמינה כמיליידי הסקסית והבוגדנית. דמותו החביבה של מלך צרפת (חובב האופנה הילדותי), והופעתו הלא רעה בכלל של בלום כמלך באקינגהם - קצת מצילות את המצב ומספקות אתנחתאות קומיות. אבל ההנאה האמיתית בסרט לא נובעת מהשחקנים, אלא מהקצביות, מהדיאלוגים המשעשעים, מהסטים המרהיבים, ובעיקר מסצנות אקשן סוחפות לחלוטין.

אנדרסון נהנה לשלב סלפסטיק ואקרובטיקה בסצנות הקרב מלאות ההומור. לאחר שביים שניים מסרטי "האויב שבפנים" עתירי הזומבים והפיק את השניים האחרים, יש לאנדרסון לא מעט ניסיון בבימוי סצנות אקשן המוניות, ובשילוב עם מעברים מהירים בין הילוך מהיר לאיטי בסגנון זאק סניידר, התוצאה היא תענוג לעיניים. אנדרסון כבר הוכיח בסרט "האויב שבפנים - החיים שאחרי" כי הוא יודע מה לעשות עם תלת מימד, ותחת ידיו ה-3D - אותו כולנו כבר למדנו לשנוא - הופך ליתרון ממשי, שמשדרג את הסרט בכמה רמות. אם תוסיפו לכל זה את אחד מקרבות הסייף המרשימים ביותר שנראו מאז רובין הוד גרסת ארול פלין, תקבלו סחרחרת אקשן פנטסטית, שמחזירה ליושנה את עטרת ז'אנר הטייטס והחרבות.

כיף לגלות שמה שנראה במבט ראשון כחיקוי עלוב של "שודדי הקריביים", מתברר כסרט מבדר וכיפי הרבה יותר מההמשכון הרביעי המשעמם של הפרנצ'ייז המפלצתי בכיכובו של ג'וני דפ שעלה על האקרנים בתחילת הקיץ, ואף נותן פייט לא רע בכלל גם לפרקים הקודמים והמוצלחים יותר שלו. "שלושת המוסקטרים" עדיין לא הוקרן בארה"ב, כך שאין לדעת אם הוא יצליח בקופות ויהפוך לסדרה כשלעצמו, אבל סופו הפתוח של מעורר את התקווה כי הסיקוולים לא יאחרו להגיע, ואת התחושה הנדירה שמרגישים אחרי סרט שבאמת עושה חשק לעוד, שמצדיקה את קיומם.