בז', אני אצבע לבז' • מה חשבנו על "חוות האהבה"?

ב"חוות האהבה" יש סצנה אחת שנחקקת מיידית בזיכרון של כל חובב טלוויזיה מושבע: ברגע לא צפוי מופיעים על המסך זה לצד זה בריאן קרנסטון, כוכב הסדרה "שובר שורות", יחד עם וונדל פירס, הזכור לכולנו מתפקידו כבלש השחור במחלק הרצח של בולטימור בסדרה "הסמויה". מפגש הפסגה הנדיר הזה של נציגי שתיים מסדרות הטלוויזיה המוערכות ביותר של העשור האחרון, מעורר חיוך באופן מיידי. הצרה היא, שזהו הרגע המעניין היחידי כמעט בסרט כולו.

לכאורה יש הרבה סיבות מצויינות לראות את הסרט "חוות האהבה". סיבה אחת היא שהסרט מתרחש בבית הבושת הלגיטימי הראשון בארצות הברית, מוסד מסקרן לכל הדעות. סיבה נוספת היא שהסרט הוא התפקיד הראשון של ג'ו פשי מאז שנת 2006, והשני מאז שנת 1998. כששחקן טוב כל כך משחק מעט כל כך, כל סרט בכיכובו הוא אירוע. סיבה נוספת היא לראות את הלן מירן מגלמת את המדאם של בית הבושת, תפקיד אנטי-טייפקאסט למי שלנצח תהיה צרובה בתודעה כמלכת אנגליה. אבל כל האלמנטים הללו לא מצליחים לגאול את סרטו של טיילור האקפורד משיממונו.

הסרט עוקב אחר מערכת היחסים המתפוררת של גרייס וצ'ארלי בונטמפו, הזוג הנשוי שמנהל את בית הבושת. גרייס (מירן) מתוסכלת מחוסר הנאמנות של צ'ארלי (פשי), בעוד שהוא לא רגיש מספיק על מנת לשים לב עד כמה הקשר ביניהם הרסני. כשגרייס מגלה כי היא חולה בסרטן היא מחליטה להפסיק להבליג, ומפתחת קשר רומנטי עם ארמנדו ברוזה, מתאגרף ארגנטינאי שרמנטי שצעיר ממנה בכמה עשורים, ואת הקריירה שלו היא מנהלת לבקשת בעלה חובב האיגרוף.

האמא שלה זונה

את הסרט ביים טיילור הקפורד, במאי מוכר, שעשה גם את "ריי" - שהיה מועמד לשני אוסקרים בשנת 2004. התסריט נכתב על ידי מארק ג'קובסון, שזכה להכרה לפני עשור בתסריט לסרט "המאמין". אבל למרות השחקנים המעולים, הנושא המעניין וצוות היוצרים המנוסים, "חוות האהבה" לא מתרומם. הדיאלוגים איומים, האנרגיות ירודות, והכימיה בין השחקנים לא קיימת. למעשה קשה להאמין שסרט העוסק בבית זונות בנבאדה יכול להיות משעמם כל כך.

ההימור החלש ביותר של הסרט הוא בליהוק של מירן מול סרג'יו פריז-מנצ'טו, המגלם את המתאגרף אתו היא מנהלת רומן. חוסר הכימיה ביניהם חורך את המסך כמו חומצה, ורוב הזמן הסצנות שלהם פשוט מביכות. מירן לא מצליחה להיכנס לנעליה של הדמות אותה היא מגלמת - גם כשהיא מספרת על ילדותה, בצל אמה הזונה, היא שומרת על גינונים של ליידי עדינה. בשום שלב היא לא מצליחה לגייס את החספוס והצעקניות שהדמות שלה זקוקה להן. פריז-מנצ'טו הוא בריון חסר כריזמה או סקס אפיל שהסיבה לליהוק שלו מעורפלת. סצנת הסקס שלהם מופיעה בערך שעה לאחר שהסרט מתחיל,ף אבל מומלץ לעזוב את האולם לכמה דקות לפני שהיא מופיעה, ולחזור אחרי שהיא מסתיימת.

אבל כמובן שהסיבה האמיתית לשמה נתכנסנו היא ג'ו פשי, והוא אכן מרשים. דמותו מספקת את התמהיל לו אנו מצפים מפשי, סוג של שילוב בין אלימות חסרת מעצורים, הומור ושאפתנות. ולמרות זאת, במהלך הסרט נוצרת התחושה שפשי פשוט חוזר על השטיק המוכר שלו מסרטיו של סקורסזה, ואף עושה זאת בצורה הרבה פחות משכנעת. הכריזמה שלו עדיין עובדת, אבל שום דבר לא ממש עובד בהופעתו מלבדה.

משהו הסתבך בהפקה הזו, ולמרות הרבה כוונות טובות ולא מעט רעיונות לא רעים, מה שאמורה היתה להיות דרמת אוסקרים מכווצת קרביים עם נושא חברתי ושחקנים איכותיים, הופך לסרט טלוויזיה משודרג ללא עומק וללא עניין, שעשוי בחוסר כישרון. המסקנה מתבקשת: כדי לראות את בריאן קרנסטון ווונדל פירס, עדיף כבר לראות שידורים חוזרים של "שובר שורות" ו"הסמויה" בכבלים.