חרדת קודש • מה חשבנו על "יש לנו אפיפיור"?

רובע הוותיקן ברומא הוא אחד המקומות היפים, המעניינים והמסקרנים ביותר בעולם. ההחלטה של הבמאי האיטלקי הנודע נני מורטי למקם את עלילת סרטו "יש לנו אפיפיור" בוותיקן, ולבחור בקרדינלים הבכירים כגיבורים, היא הברקה, כי היא מאפשרת לצופה להתמכר להנאה האסתטית מהלוקיישן המרהיב, ובו זמנית מספקת את ייצר המציצנות שלו באמצעות צוהר לחיי היומיום של בעלי התפקידים הבכירים בעולם הנוצרי. עם כל כך הרבה קלפים בשרוול, לא פלא שהקומדיה הסאטירית החדשה של מורטי מבדרת ומרתקת. לו רק התסריט היה קצת יותר אחיד, וקצת יותר החלטי, הסרט יכול היה להיות יצירת מופת של ממש.

הסרט מתחיל בהלוויה של אפיפיור. אמנם לא מצוין שמו של המנוח, אבל מורטי משתמש בסצנה זו בחומרים מצולמים מתוך הלווייתו של האפיפיור ג'ון פול השני בשנת 2005. הקרדינלים מתאספים בתוך הקפלה הסיסטינית על מנת לבחור את האפיפיור החדש, בעוד המונים נאספים בחוץ ומחכים שעשן הארובה ילבין, הסימן המוסכם המסורתי כי הפאפא החדש נבחר. בסצנה מקסימה רושמים הקרדינלים את הבחירות שלהם, בעוד מורטי מאפשר לקהל לשמוע את המחשבות שעוברות בראשם. באופן מפתיע עסוקים כולם בתפילה שלא להיבחר לתפקיד הרם.

בסופו של דבר נבחר הקרדינל מלוויל, המגולם על ידי מישל פיקולי, אבל רגעים ספורים לפני הודעת שמו לקהל המאמינים הרחב, סובל האפיפיור החדש מהתקף חרדה חמור שלא מאפשר לו לעלות לבמה ולברך את המאמינים, או למלא כל חובה אחרת של התפקיד. לקרדינלים אין ברירה אלא להזמין לתוך קודש הקודשים נציג של תורה חילונית בעליל, הפסיכיאטריה, על מנת להציל את המצב. הפסיכיאטר הנבחר, בגילומו של מורטי עצמו, הוא אדם ספקן מטבעו, בעל חוש הומור מפותח. דרך עיניו מקבלות ההתרחשויות כבדות המשקל גוון קומי ואבסורדי.

וותיקן, הגזמת

מורטי מושפע בבירור משיטת העבודה של רוברט אלטמן, אשף סרטי האנסמבל שנהג גם הוא לבחור לוקיישן מעניין, ולתת לשחקנים שלו לשהות בו זמן מה, כדי לראות מה יקרה. הוותיקן של מורטי מקביל לפסטיבל הקאנטרי בסרט "נאשוויל", או לבסיס הרפואה בסרט "מ.א.ש". כשהסרט מתקדם, והאפיפיור החדש בורח מהוותיקן למסע חיפוש עצמי ברחובות רומא, בעוד הפסיכיאטר מארגן את משחק הכדורעף הראשון בתולדות הוותיקן בהשתתפות הקרדינלים, האווירה ההזויה משתלטת, והדמויות הופכות קריקטוריות יותר ויותר.

אבל הלעג על חומרת הסבר של הכנסיה מאוזן על ידי ההתחבטויות האותנטיות לחלוטין של הדמות הראשית, האפיפיור החדש, שמסרב לשאת במעמסה הכבדה שהחיים זימנו לו. פיקולי מיטיב להמחיש את חוסר האונים ואת החרדה של אדם מבוגר, מאמין, קצת סנילי, שמוטל עליו הכבוד העצום הזה. מורטי מעצב את דמותו של פיקולי בצורה שמזכירה את דמותו של פיטר סלרס בסרט "להיות שם" - סוג של הכלאה בין קדוש לאידיוט, שחוסר הרצון שלו לקבל את התפקיד רק ממחיש עד כמה התפקיד מתאים לו.

כשבמאי מלהק את עצמו לתפקיד מרכזי בסרט שהוא עצמו מביים, תמיד קיים סיכון קל שהביקורת העצמית שלו לא תהא מספקת, וכי הוא יגדיל את התפקיד שלו ללא צורך וללא פרופורציה. התופעה הזו חוזרת על עצמה לא פעם בסרטים של וודי אלן למשל, או של רוברטו בניני, או להבדיל, בסרטיו של איליה סולימאן. גם "יש לנו אפיפיור" לוקה באותו החיסרון. דמותו המוגזמת של הפסיכיאטר, והאנרכיה לה הוא אחראי בוותיקן, מקסימות בתחילת הסרט, אבל יוצאות מהפרופורציות המתאימות להם לקראת סופו.

אחת המעלות של הסרט היא הריאליזם שלו והשחזור האמין של החיים בוותיקן, ומורטי מקריב אותן בחלקו השני של הסרט לטובת הגזמה וקומדיה. זה היה נסלח אם הסרט היה מצחיק יותר, אבל הוא לא. אבל השטחיות של דמותו של מורטי מתבטלת טל מול העומק של דמותו של פיקולי. לקראת סופו חוזר הסרט לעצמו, ובסצנת סיום מפתיעה מתגלה הביקורתיות שלו על הכנסייה במלוא הדרה. כאמור, לא מדובר ביצירת מופת, אבל בהחלט מדובר בבידור לא רע, שמשולב עם כמה תובנות שאין לזלזל בהן על מוסד האפיפיורות.