סרט אסונות • איך השפיעו פיגועי 11.9 על תעשיית הקולנוע?

כשמדברים על ההשפעות של אירועי ה- 11 בספטמבר על הקולנוע, עולות בשיחה דרך קבע כמה דוגמאות קלאסיות, כמו הסרטים "טיסה 93" ו"מגדלי התאומים", שעוסקים ישירות באסון, "פרנהייט 9.11", העוסק באירועים שקדמו לו, או "השעה ה- 25" ו"Reign on Me", העוסקים בניו יורק של אחרי האסון. אבל מלבד הדוגמאות הברורות הללו, קיימות לא מעט יצירות שמתייחסות לאירוע בדרכים עקיפות. למעשה, בימינו אין כל דרך לעשות סרט הכולל חטיפת מטוס או התרסקות מטוס, מבלי שידבקו אליו משמעויות נלוות הקשורות לאסון, ובמאים רבים מנצלים את האפקט הזה.   

שתי דוגמאות לסרטים שעשו שימוש פרודי בתופעה הזו הם "נחשים על המטוס" (2006) ו-"Flight of the Living Dead" מ-2007. שני הסרטים עוסקים בטיסות שמסתבכות לאחר שמתגלה כי רשימת הנוסעים כוללת אורחים לא רצויים. בראשון מדובר בנחשים מסוכנים, ובשני בזומבים. קל לנחש כי בשני הסרטים קיים ניסיון ליצור אנאלוגיה פרימיטיבית בין הטרוריסטים שהשתלטו על המטוסים ב-11 לספטמבר, לבין הנחשים והזומבים, ולהעצים בדרך זו את הזדהות הצופים עם הקורבנות. תמיד כיף לראות אנשים נלחמים בזומבים או בנחשים, אבל בסרטים אלו נוספה להנאה גם תחושת פטריוטיזם בגרוש, בזכות העיתוי והלוקיישן. אין להכחיש כי ההשפעה של סרט כמו "טיסה 93", המתאר את המתרחש על אחד המטוסים החטופים באותו יום גורלי, גדולה לאין ערוך יותר מזו של שני הזוועתונים סרי הטעם הללו. אבל העוצמה של אירוע ה-11 בספטמבר היתה גדולה כל כך, עד כי סביר להניח כי גם אם ייעשו בעתיד סרטים בהם פולשים למטוסים ערפדים, חוצנים, תנינים, בטטות קניבליות או דבורים טורפות, הם ימשיכו להיות אפקטיביים.

אבל הפטריוטיזם הוא רק קצה הקרחון. התחושה המרכזית שמעלה ההתייחסות לאסון דומה יותר לתגובה של אדם נורמלי להתגלות אלוהית. בסצנות התרסקות מטוסים שנעשו לאחר האירוע קיימת דרך קבע תחושת קדושה משונה, ששמורה בדרך כלל לסצנות של מפגש עם כוחות עליונים, או לחילופין, עם חוצנים.

תחושה של רגע בעל חשיבות קוסמית

בשנת 2004 עלה לאקרנים הסרט "הטייס" של מרטין סקורסזה, המכיל את אחת מסצנות ההתרסקות המרשימות ביותר שאי פעם נראו, במהלכה נוחת מטוסו של הווארד יוז, גיבור הסרט, בבוורלי הילס. למרות שמדובר בסרט שעלילתו מתרחשת עשרות שנים לפני אסון התאומים, במהלך הצפיה בסצנה קשה היה שלא להרגיש את אותה התחושה הלא נעימה בבטן. גם הדרך בה ביים סקורסזה את הסצנה, בריאליזם מקסימלי וללא שימוש במוזיקה, יצרה אווירה חמורת סבר ורצינית. ומי שזוכר את סצנת ההתרסקות בסרט "הנבואה" לבטח שם לב לתחושת קדושה דומה שהיתה בה, כאילו ההתרסקות היא נס, רגע בעל חשיבות קוסמית שמשנה סדרי עולם, כפי שאכן קורה בסרט הזה, העוסק בנבואת סוף עולם שמתגשמת.

אבל את ההתייחסויות המעמיקות והמורכבות ביותר ניתן למצוא דווקא בטלוויזיה, בשתי התרסקויות מטוסים מכוננות. הראשונה היא כמובן פרק הפתיחה של הסדרה "אבודים". האם זה מקרה שדווקא התרסקות מטוס היא האירוע שפותח את הסדרה, העוסקת בהתפרקות ההדרגתית של המציאות בה חיים גיבוריה? קשה שלא לחשוד כי סדרה העוסקת במשך עונות על גבי עונות בקבוצת ניצולי התרסקות מטוס שמנסים למצוא את דרכם בסביבה עוינת בזמן שכל מה שהם יודעים על עצמם ועל העולם משתנה ללא הרף, היא אנאלוגיה משוכללת לדרך בה אמריקה מעכלת את האסון. וגם אם לא מדובר בהקבלה של אחד על אחד, אין ספק שג'יי ג'יי אברמס, יוצר הסדרה, בחר דווקא בהתרסקות המטוס כאירוע שפותח אותה מכיוון שהוא היה מודע להשפעה של הדימוי על מוחם של צופיו, שגדלו על ברכי האסון.

רגעים חלומיים שמשרים אווירה סוריאליסטית

הדוגמה השניה מתפרשת לכל אורך העונה השניה של הסדרה "שובר שורות". כזכור, במהלך הסדרה מופיעים מדי פעם באופן בלתי מוסבר דימויים של אביזרים שונים מנותקים מסביבתם הטבעית, כשהזכור מביניהם הוא דובון פרווה שצף בבריכה. רק בפרק האחרון של העונה מתברר ההסבר לכך - התנגשות של שני מטוסים מעל העיר בה מתרחשת הסדרה. התחושה החלומית של הרגעים הללו, והאווירה הסוריאליסטית שהם יוצרים, מעלים באופן מידי את תחושת ההוד הנוראי שנקשרה בזיכרון הקולקטיבי של אמריקה, ושל העולם, עם אירועי ה-11 בספטמבר, ובהתאם, משנים את משמעות העונה כולה.

גם היום, עשור לאחר האירועים, כל  דימוי ויזואלי שקשור לאסון, הופך מידית לנשא של משמעויות עודפות, בין אם הוא מתכוון לכך ובין אם לא. כיום כל במאי או תסריטאי שרוצה להפיח משמעות ביצירה שלו צריך פשוט להכליל בתסריט התרסקות מטוס, והסרט שלו יצטרף מידית לגדודי מעכלי הטראומה האינסופיים, גם אם אין כל קשר של ממש בין יצירתו לבין נפילת התאומים. ועד שיגיע אסון חדש, נורא יותר, לא נראה שזה עומד להשתנות.