מחול הקסמים • מה חשבנו על הסרט "פינה"?
בעולם בו תלת מימד הוא שם נרדף לפעלולים מתוחכמים, סרט הכוריאוגרפיה הפורץ של וים ונדרס הוא דוגמא משובחת לחיבור בין שני כישרונות שמוציא ניצוצות של השראה. דני סגל רואה אוסקר
כשמדובר בוים ונדרס, הבמאי הגרמני המוערך, סרט מחול נשמע כמו בחירה טבעית לחלוטין. לכל אורך הקריירה שלו הפגין ונדרס רגישות יוצאת דופן למיזנסצנה ולתנועה על המסך. ונדרס הוא מסוג הבמאים שבוחרים לסגנן את סרטיהם בצורה האסתטית ביותר, גם כשהסגנון בא על פני הריאליזם.
כשנזכרים שמלבד סרטים עלילתיים כמו "פריז טקסס", "מלאכים בשמי ברלין" או "מלון מיליון הדולר", ביים גם את אחד מסרטי התעודה המצליחים ביותר של העשורים האחרונים, "בואנה ויסטה" (גם הוא סרט עם זיקה למדיום אחר - מוזיקה), אז "פינה", סרט מחול תיעודי על עבודתה של הכוריאוגראפית הנודעת פינה באוש, נראה כמו תוספת הגיונית לחלוטין לפילמוגרפיה שלו.
מה שקצת פחות צפוי הוא הבחירה של ונדרס לצלם את הסרט בתלת מימד. התלת מימד מזוהה בימינו כל כך עם הפקות הוליוודיות מסחריות, עד כי שכחנו לחלוטין שניתן לעשות בו שימוש גם למטרות אחרות, קצת יותר יומרניות. היינו צריכים מישהו כמו ונדרס, במאי איכות וותיק, שלא מפסיק לייצר קולנוע מקורי ומרתק כבר 40 שנה, על מנת להזכיר לנו שלצילום תלת מימדי יכול להיות ערך אחר מלבד לגרום לפיצוצים להראות מרשימים יותר, או לגיבורים מעופפים לעופף אל מחוץ למסך. אין להכחיש כי לאחר השוק הראשוני, הרעיון של צילום מחול בתלת מימד נשמע הגיוני כל כך, עד כי לא ברור איך לא חשבו על כך לפני כן. לפעמים כדי לראות את המובן מאליו יש צורך במישהו עם תביעת עין חדה במיוחד.
מחול יוצא דופן
"פינה" הוא למעשה תיעוד של להקתה של באוש בעבודה. הרקדנים מבצעים קטעים נבחרים מעבודותיה המפורסמות ביותר של באוש, עבודות כמו "קפה מילר", "פולחן האביב" ואחרות. חלק מהעבודות משוחזרות על הבמה, וחלק מבוצעות במקומות ציבוריים. באוש עצמה, שנפטרה לפני שנתיים, מופיעה מדי פעם בצילומים וקטעי ארכיון, וניתן אף לחזות בקטעים מתוך "קפה מילר" בהם היא עצמה רוקדת. בין לבין משולבים ראיונות עם הרקדנים ועם שותפיה של באוש לעבודה. הראיונות מצולמים גם הם בצורה יוצאת דופן. השחקנים נראים מביטים אל המצלמה, ונשמעים ברקע כשהם מספרים על היחסים שלהם עם פינה ועל המשמעות של החברות בלהקה עבורם, אבל אין סינכרוניזציה בין התמונה לצליל.
התוצאה לא נראית כמו אף סרט אחר, בגלל כמה סיבות. הראשונה היא כמובן התוכן שלו - המחול יוצא הדופן של פינה באוש. עבור מי שלא מכיר, מדובר בחלוצת החיבור בין תיאטרון לבין מחול. הכוריאוגרפיה שלה משלבת בצורה מקורית לחלוטין בין עולם ההבעה העשיר של התיאטרון החזותי, לבין היכולת הטכנית הטוטאלית של הרקדנים, שלעיתים גובלת באקרובטיקה. גם צופים שנרתעים ממחול מודרני בטענה שמדובר במדיום לא תקשורתי, אבסטרקטי וקשה להבנה, ייהנו מהדימויים הויזואליים מלאי המשמעות, הרגש וההומור של באוש. המחול של באוש נגיש ונהיר, ובו זמנית הוא מקורי ומתוחכם.
הסיבה השנייה היא הבחירות של וונדרס לצלם בתלת מימד, ולצאת עם הרקדנים ללוקיישנים שונים, הכל כדי לחקור את הדרך בה המחול משתלב בסביבות אורבניות, בטבע, ובחללים ארכיטקטוניים מסוגים שונים. מדובר בחוויה ויזואלית לחלוטין חדשה, ובדרך הטובה ביותר לחוות מחול, שמתחרה בכבוד עם דרך ההצגה הסטנדרטית, על הבמה. העומק של הצילום התלת מימדי, בשילוב עם החופש לצלם מקרוב את הרקדנים מייצר את חוויית הוידאו-דאנס המושלמת.
וונדרס ובאוש היו מיודדים. כותרת המשנה של הסרט היא "סרט לפינה" ולא "סרט על פינה". ואכן, לא מדובר ביצירה דוקומנטרית סטנדרטית בעלת מבנה כרונולוגי. מדובר בסרט שמרגיש מאוד אישי ופרטי, עם חוקים משלו, שמנסה להתייחס אל גוף העבודות יוצא הדופן של באוש כאל יחידה אחת, ולהשתמש בו על מנת לשפוך אור על דמותה, על חייה, ועל תרומתה האדירה.
קשה לחשוב על דוגמא יפה יותר לדרך בה החיבור בין שני כישרונות אדירים, ממדיומים שונים, יכול להוציא ניצוצות של השראה וקסם. סרט חובה לחובבי מחול, לחובבי קולנוע, ולחובבי יופי באשר הוא. ואגב, גרמניה כבר הודיעה כי הסרט עומד לייצג אותה כמועמד לטקס האוסקר - אז אם אתם חובבי הימורי אוסקר, מדובר בהימור הבטוח הראשון של השנה. קשה לחשוב על תסריט בו הסרט הזה לא זוכה, עם כל הכבוד ל"הערת שוליים".
