ספליט • מחזירים עטרה ל"ביג ליבובסקי"

כאשר ריכזנו בתחילת השבוע את סרטי האחים כהן האהובים על חברי המערכת, תיבת המייל שלי התמלאה לאיטה בהצעות. הקלאסיקות המוקדמות כוסו מוקדם - "צומת מילר", "ברטון פינק", "רציחות פשוטות".

כשאפילו "לקרוא ולשרוף" הצטרף לרשימה, הבנתי שקרה דבר מוזר: "ביג ליבובסקי", אולי הסרט הנגיש ביותר של האחים כהן, הסרט שהכיר אותם לקהל רחב מאוד, במובנים מסוימים סרט פריצה עבורם, ללא ספק אחד הפופולריים שבהם - נשאר בחוץ.

זה לא שהסרט כבר לא אהוב או לא מוערך. ההופעה של ג'ף ברידג'ס ב"אומץ אמיתי" עוררה התלהבות בין השאר כי מדובר באיחוד הראשון של ברידג'ס עם האחים כהן מאז "ביג ליבובסקי", בו שיתפו פעולה לראשונה, לפני 13 שנים. אבל נדמה שבצל התנופה היצירתית המרהיבה של האחים בשנים האחרונות מחד ("ארץ קשוחה", "יהודי טוב") וההערכה המחודשת לקולנוע המוקדם והאידיוסינקרטי במיוחד שלהם - סרטי פשע כמו "פארגו" ו"רציחות פשוטות" מחד, קומדיות כמו "בייבי אריזונה" ו"הקפיצה הגדולה" הפרנק-קפראי מאידך - קל להדיח את "ביג ליבובסקי" למקום השני. מדובר בסרט קל לצפיה (אני חושב שראיתי אותו עשרות פעמים), נגיש, קאלטי, צטיט - ובתוך כל הכיף הזה, קל מדי לפספס את העומק שלו. "ביג ליבובסקי" הוא בוודאי לא הסרט האפל, המייאש או המרגש ביותר של האחים כהן, אבל במובנים מסויימים הוא העצוב והנוגה ביותר שהם עשו.

בית קברות לזמן

במובן מסוים, התמה הקבועה של כמעט כל, אם לא כל הסרטים של האחים כהן היא מוות - ובאופן ספציפי, מוות של תקופה. "ברטון פינק" מספיד את הסוציאליזם הנאיבי של תחילת המאה ה-20, "הקפיצה הגדולה" מעמת אידיאליזם פרובינציאלי עם הקצב המהיר וחסר הרחמים של העיר הגדולה והעסקים הגדולים. ב"ארץ קשוחה" זהו השריף הזקן שמודה כי התקופה שלו, של שריף רגיל שרודף אחר פושעים רגילים, מגיעה לקיצה. "יהודי טוב" חופר קבר ליהדות הפרברים היידית-אמריקאית המסורתית, אל מול ההתפרצות של שנות השישים לתוכן. "ביג ליבובסקי" נפרד משנות השישים.

הפעם הראשונה בה ראיתי את "ביג ליבובסקי" הייתה בערך בשנת 2000, כשהוא הוקרן בערוץ 2. "זה לא סרט על באולינג," הבטיח הפרומו הצבעוני (שהתבסס כמעט כולו דווקא על סצינות החלום הפסיכדליות), "זה לא סרט על," עוד משהו שנשמט מהזיכרון שלי בעשור+ שעבר מאז. "זה הסרט על ה-Dude". ככה, בלי תרגום. אז זה אפילו נראה קצת חדשני. אבל זו יציאה מדי חובה.

פלאשבקי אסיד בסיאטל

מוזרויות רבות מתרחשות בעלילה של "ביג ליבובסקי". חייו השלווים ומלאי הבאולינג והמנוחה של הדוד מופרים על ידי צמד בריונים מתבלבלים בינו לבין מיליונר שממנו הם רוצים כופר. ואז הם משתינים לו על השטיח. למה? זה סוג של דאוס אקס מכינה, רק בהתחלה. כי זה מה שגורר אותו להרפתקה של הסרט, למשימה שמוטלת עליו ושלא ברור למה הוא מקבל על עצמו, עבור אותו מיליונר. למה? כי הדוד צריך לצאת למסע הזה. בסרט הוליוודי רגיל, גם אם הוא היה מסוגל לייצר יש מאין גלריה כל כך נפלאה של דמויות ססגוניות (חסוס הבלתי נשכח של ג'ון טורטורו, למשל), הדוד בוודאי היה עובר איזשהו שינוי לקראת סופו. אבל הוא לא. "הזר המסתורי" (קאובוי משונה ויודע-כל בגילומו של סאם אליוט) שמסיים את הסרט אומר "אולי גם הדוד למד משהו," אבל כדור הבאולינג שמתגלגל ברקע שניות אחר כך מרמז ששום דבר לא ישתנה. חוץ מדבר אחד, שעוד נגיע אליו.

המפתח להבנה של "ביג ליבובסקי", מה שפתאום מאזן את כל הנון-סקוויטורים שמאכלסים את העלילה, מתרחש לקראת האמצע שלו, בסצינה בה מוד ליבובסקי, ביתו האמנית של ביג ליבובסקי עצמו (המיליונר) חולקת מיטה עם הדוד. "מה אתה עושה בזמנך הפנוי," היא שואלת, והוא עונה שהוא עסוק בעיקר בבאולינג ופלאשבקים של LSD. מאוחר יותר הוא מספר, "מכירה את ה-Seattle Seven? זה אני ו... עוד שישה חבר'ה". באופן אירוני במיוחד, דווקא המפגש בין הדוד, הבטלן והמובטל למדי, לבין מוד ליבובסקי - ביתו של המיליונר, אמנית אינטלקטואלית פלצנית ואקסצנטרית - מניב, כך אנחנו מגלים לבסוף (מפיו של "הזר המסתורי", אגב), הריון. אמנם לא משתמע שהדוד יאלץ להיות בתמונה כשזה יקרה, אבל בדיוק ככה היפים רבים נגררו לתוך הבורגנות, אולי אחרי פחות התנגדות וזמן קצר יותר מאשר הדוד (הסרט מתרחש ממש ערב מלחמת המפרץ הראשונה) - אבל עדיין.

עושר של עשורים

ג'ף דאוד, מפיק קולנוע עצמאי מלוס אנג'לס, אכן היה אחד מ"שביעיית סיאטל" - שבעה פעילים פוליטיים שמחו נגד מלחמת וייטנאם ובילו תקופות קצרות בכלא על ביזוי בית המשפט, שאליו הגיעו לאחר שהואשמו בארגון מחאה בת 2,000 איש בהפגנת ענק מול בית המשפט הפדרלי בעיר. דאוד, שפגש את האחים כהן כשאלו עבדו על סרטם הראשון "רציחות פשוטות", הפך לבסיס לדמותו של הדוד - ולכן ניתן להניח שהוא אינו מתבדח כשהוא מספר למוד על עברו האקטיביסטי.

זה לא באמת מפתיע שהדוד הוא היפי מזדקן ופציפיסט, אבל לאור העובדה שבתחילת הסרט הוא מוצג בתור "האיש הכי עצל בלוס אנג'לס", קצת מוזר לקבל אותו בתור מישהו עם עבר של פעילות פוליטית אמיצה. אבל בהקשר כזה, אם הדוד נתפס פתאום כסינקדוכה לכל הדור שלו - אמיצים בשנות השישים, עייפים בשנות השבעים, עצלים בשנות השמונים - פתאום הדמויות שמקיפות את הדוד מתחברות לכדי תמונה קוהרנטית.

המיליונר הציני בוגר מלחמת קוריאה, שחולק עם ליבובסקי שם משפחה כמו מעין דמות אב (ואף נוזף בו על הבטלנות שלו). החבר שכן נלחם בוייטנאם - וולטר סובצ'אק, שהחיבה העזה שלו לישראל מציגה אותו גם כנאו-קונסרבטור מוקדם. הניהיליסטים הצעירים והאלימים ש"לא מאמינים בכלום!". במאי הפורנו הסליזי והאייטיזי. כולם כאן הם סינקדוכות, שמשויכות בגדול לעשורים (חמישים, שישים, שמונים). הדוד כבר הספיק לסלוח ליריביו הפוליטיים הקודמים - החבר הכי טוב שלו הוא וולטר סובצ'אק חובב האקדחים וסיפורי המלחמה, שאף שולף אותו על סמוקי, שחקן באולינג מתחרה, בעקבות ריב על הפרה זניחה של אחד מחוקי המשחק, על מה שהדוד דווקא מגיב - "מה זה היה, החרא הזה על וייטנאם? סמוקי בכלל היה סרבן מצפון".

מי יעצור את הזמן?

"ביג ליבובסקי", בסך הכל, הוא סרט עצוב מאוד. בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר קומדיות שבהן הגיבורים צוחקים בעצמם מדי פעם. ב"ביג ליבובסקי" אין אף צחוק אחד. קורים דברים רעים. הוא מסתיים במוות המפתיע של הדמות היחידה מלבד הדוד שהיא באמת סימפטית לגמרי - דוני (סטיב בושמי). הלוויה שלו הופכת לפארסה. שום דבר לא הולך כמו שצריך. אף אחד לא יוצא נשכר בסוף הסרט הזה. גורמים חיצוניים כל הזמן מנסים לשבש את שגרת חייו של הדוד: הניהיליסטים שלא מאמינים בכלום, הבריונים שרוצים את הכסף, בעל הבית שרוצה שכר דירה. מה רוצה הדוד? פאק איט, וולטר, בוא נלך לשחק באולינג.

השינוי היחידי שבאמת עובר על הדוד, כאמור, הוא ההריון של מוד. הוא אמנם משחק גם תפקיד בסיסי לאיזון סימבולי (מישהו מת, מישהו יוולד), אבל גם סוגר את המסך על הסרט - ועל חלום שנות השישים הנצחיות. שוב ושוב לאורך הסרט נוכח הדוד - ומסרב להאמין, להפנים או לשנות את דרכיו - שהגישה הפציפיסטית החביבה והרגועה שלו כבר לא מתאימה לעולם. אף אחד לא מתנהג כמוהו ואף אחד גם לא ממש מבין אותו.

באחת מהסצינות האחרונות של קומדיה אחרת של האחים כהן, "הקפיצה הגדולה", נורביל בארנס, הגיבור הנאיבי בגילומו של טים רובינס, מובא לכדי מצב של חוסר מוצא ומנסה להתאבד בקפיצה מבניין גבוה. הפתרון למצב ממש מתגאה בחוסר ההקשר שלו: האיש המסתורי שעובד כמכונאי השעון הגדול שבבניין נועץ מוט מתכת לתוך גלגלי השיניים, ובכך מקפיא את הזמן - וחייו של בארנס ניצלים כשהוא תלוי באוויר. ב"ביג ליבובסקי" אין מישהו שיעצור את השעון בשביל הדוד. אם היה, היה עושה זאת כבר בסיקסטיז.