דרך חיים • מה חשבנו על "הדרך"? ביקורת קולנוע

לפעמים הליהוק הנכון ביותר הוא לאו דווקא זה של השחקן הטוב ביותר, אלא כזה שמנצל מוגבלות כלשהי של שחקן לטובת הסרט. דוגמא מצוינת לכך היא תפקידו של ויגו מורטנסן ב"הדרך", העיבוד הקולנועי לספרו זוכה פרס הפוליצר של קורמק מקארתי. מורטנסן אינו שחקן טוב או גמיש במיוחד. הוא ניחן במראה קשוח ובעיניים חכמות, אבל אחרי שזכה לכל פירות החשיפה המדהימה שהעניק לו התפקיד השטחי וההירואי של אראגורן ב"שר הטבעות" שיחק בשני סרטים טובים של דייויד קרוננברג - "היסטוריה של אלימות" ו"סימנים של כבוד", שם הוא הפגין העדר חוש לדקויות דרמטיות.

למרבה המזל, בעולם של "הדרך" אין מקום לדקויות, וכך, כשרון המשחק הלוקה בחסר של מורטנסן עובר על המסך, במיוחד כשהוא מוסתר מאחורי זקן עבות, כאיפוק וסטואיות. זוהי באמת ארץ קשוחה - אולי העולם הפוסט-אפוקליפטי המר וההרוס ביותר שאי פעם הוצג בקולנוע או בספרות. זהו סרט עצור, דל בדיאלוגים, שרוב האנשים בו איבדו לחלוטין צלם אנוש. אסון אקולוגי בלתי מוסבר משמיד את כל החיות והורג את כל הצמחים, ומותיר את  "הגבר" ו"הילד", שני הגיבורים של הסרט (מורטנסן וקודי סמית-מק'פי), עטופים בסמרטוטים, נודדים ממקום מוצאם אל החוף, בתקווה להגיע לאיזור חם יותר, בעודם מנסים לבזוז מבתים וסופרמרקטים נטושים מעט פחיות שימורים ולהתחמק מכנופיות של קניבלים חמושים.

שמיים שרוטים של גלויה

למרות שהטריילר המוזר גורם לסרט להראות כמעט כסרט פעולה, אל תתנו לעיצוב של אוכלי האדם כפליטי הסט של "מקס הזועם" להטעות אתכם. מדובר בסרט איטי להפליא. מעט מאוד קורה ב"הדרך", והדגש של הסרט הוא פחות על העלילה ויותר על צילומי הנוף המפעימים. השמיים האפורים, שלדי המכוניות והעצים המתים, הכבישים האינסופיים, הגשם החומצי, הבגדים המלוכלכים והבניינים הנדירים. הויז'ואלס של הסרט הם גולת הכותרת שלו - הם יעילים להדהים בהעברת החיים לאחר מות העולם, והגרנדיוזיות שבה הם מצולמים גורמת לי להרגיש שהייתי יכול להסתכל עליהם עוד שעות ארוכות.

הסרט נאמן להפליא לספר המעולה של מקארתי, פרט לדבר אחד, שהוא גם נקודת החולשה המרכזית של הסרט. למרות שגם בספר מדי פעם הגבר נזכר בעברו עם אישתו המתה, אם בנו, ובימים לפני האסון המסתורי, כאן החלקים האלה הורחבו עד מאוד וכוללים לא מעט דיאלוגים ביניהם. הקטעים האלה הם חד משמעית מעיקים, מורטנסן משחק בהם רע ובכייני, גם הדמות של אישתו מרגיזה, קולנית ובאופן כללי לא מתאימה לטון הדומם של הסרט. ככל הנראה בהפקה הרגישו כי הצופים לא יוכלו לעקוב במשך קצת פחות משעתיים אחר בסך הכל שתי דמויות (לקראת סוף הסרט יש גם תפקיד קטן ונחמד של רוברט דובאל) - הרי הקניבלים שצצים מדי פעם הם חסרי סיפור רקע או עניין אנושי כלשהו, וקיימים רק בתור מקור סכנה ומתח - אבל התוצאה היא שבכל פלאשבק אין לך ברירה אלא לגלגל עיניים ולחכות עד שיחזירו אותך לנרטיב הווה הסרט.

"הדרך" הוא סרט קשה, קשה מאוד. הוא אולי לא מעורר ייאוש מוחלט כמו הספר, אבל ג'ון הילקוט (במאי "ההצעה" הנפלא, מערבון אוסטרלי שנון ואפל על פי תסריט של ניק קייב) בהחלט הצליח להעביר את העולם של מקארתי למסך מבלי לאבד יותר מדי. השימוש היפה בפסקול, עריכת הסאונד המעולה (רעידות אדמה מרוחקות, משב רוח, פצפוצי מדורה) מרחיבים גם הם את החוויה שהיא הצפיה ב"הדרך". לא לכל אחד יהיה את הכוח הנפשי לראות אב מצמיד לבנו אקדח לראש כי הוא חושב שהם עומדים להיתפס בידי קניבלים, וזהו גם לא תחליף לקריאת הספר (צריך להדגיש את זה שוב: ספר מעולה), אבל אפילו ברגעים שבהם אתה מאתר בו פגמים, אתה יודע כל הזמן: אין עוד הרבה סרטים כמו "הדרך".

>>> התוהו המזדחל: הרוע בספריו של קורמק מקארתי