בתיזמור הוד מלכותה • ג'יימס בונד הוא המורשת המוזיקלית של ג'ון בארי

אם אין לך שיר ג'יימס בונד אהוב, צר לי להודיע לך: בכל מה שנוגע לבונדוגרפיה אתה חובבן, במקרה הטוב. שיר הנושא של כל סרט נתון הוא תמיד מקור לדיונים וספקולציות. להקליט שיר עבור הפרק התורן של מרגל העל זה תו לאיכות חמקמקה מעט: זהו לא מקום לסנסציות פופ, אבל גם לא לאושיות אוונגרד. מדונה, למשל, הגיעה למעמד רק ב-2002, כשהקליטה את "למות ביום אחר". מי שמגיע לשיר אחרי ה-cold open (סצינת טרום-כתוביות), שגם לו יש חוקים משלו - אלו בדרך כלל סצינות עתירות אקשן שהקשר שלהן לעלילת הסרט עצמה הוא רופף במקרה הטוב - התקבע כדמות שמשחזרת את הערכים האסתטיים של סדרת ג'יימס בונד בעצמה: שילוב בין פופוליזם לבגרות, אלגנטיות ואיפוק. וג'ון בארי, שהלך לעולמו אתמול (שני) היה האיש שהמציא את הז'אנר של "שיר הבונד", והמלחין הנצחי שלו.

כמו ששני הסרטים הראשונים של ג'יימס בונד - "ד"ר נו" ו"מרוסיה באהבה" (במיוחד השני) ניחנים בטון מעט שונה מאלו שבאו אחריהם, כאילו עדיין לא ננעלו על הנוסחה המנצחת, כך גם בהם למעשה, לא היה "שיר בונד". הייתה, כמובן, את הנעימה המפורסמת, טה-דה, טה-דה, טה-דה-דה וכו'. ג'ון בארי עיבד את המנגינה, הוא הלחין את הפסקול של שני הסרטים הראשונים, אבל השיר הקלאסי הראשון של הסדרה - אולי הגדול מביניהם, אולי השיר האהוב עליי בכל הזמנים - הוא "גולדפינגר", שהלחין בארי, ששרה שירלי בייסי הבלתי אפשרית.

אתה שר רק פעמיים

"גולדפינגר" קבע את הטון לכל שירי בונד שנכתבו מאז ועד היום, בין אם עבד עליהם בארי עצמו או לא (הוא הלחין בסך הכל 11 מסרטי בונד). את הרוב המוחץ שרו נשים; כולם פרט לשלושה, שהוצמדו לסרטים עם שמות קשים להלחנה (נסו אתם לכתוב שיר בשם "אוקטופוסי", "קוונטום של נחמה" או "קזינו רויאל"). הם תמיד מושרים בסטייל מעט אפלולי, בקול נמוך יחסית, אולי פתייני. בקיצור, כמו שנערות בונד הן תמיד קצת חריגות ולא קשורות בעולם הגברי מאוד של בונד (אפילו יש להן שמות מגוחכים ומצועצעים, כבר כפארודיה עצמית - דניס ריצ'רדס כ"מרי כריסמס" ב"העולם אינו מספיק" אפילו עקצה את בונד, את הצופים ובמידה מסוימת את התסריטאים על כך, כשהיא הציגה את עצמה בפני ג'יימס וישר אמרה "חסוך את הבדיחות, שמעתי את כולן") - כך גם השירים הם סוג של מבט מבחוץ על הנעשה.

למרות שבארי בא והלך לסרטים של בונד, לפחות אחרי הראשונים בסדרה - אחרי "תור הזהב", שמסתיים עם "יהלומים לנצח" ב-1971, בארי הלחין חמישה סרטים נוספים (האחרון שבהם היה "באזור המסוכן" - "The Living Daylights", שיצא ב-1989). אבל כל מי שהשתתף בפסקול אחריו כתב "שירי בארי", גם אם הם סטו במעט מהדרך שהוא סלל. פול מקארטני, למשל, ששר את שיר הנושא של "חיה ותן למות" המשונה מ-1973, סרט הבונד הראשון עם רוג'ר מור, הלך עם הקו הקצת יותר אפל של הסרט, שהתעסק בין השאר בשטויות כמו וודו - מצד אחד יש בו את החצוצרות המתוחות שבארי כל כך אהב, אבל הוא גם השיר הכי רוקנ'רולי שהיה לסרטים עד אז. ובואו נשתדל לשכוח מהקאבר המבחיל של גאנז אנד רוזס.

מנגינה בלתי אפשרית

צריך לדבר גם על עבודת הפסקול של ג'ון בארי. חלק מהטונים והמוטיבים שמופיעים בנעימה הבסיסית של ג'יימס בונד מחלחלים תמיד גם לשיר הנושא, אבל גם לקטעי הפסקול האחרים - ובכל מקרה, השימוש המלחיץ בכלי נשיפה ולעיתים גם כלי קשת מקוטעים, הפך לאבטיפוס של כתיבת מוזיקה לסרטי מרגלים. למרות שכאשר לאלו שיפרין כתב את המנגינה הקליטה והמוכרת רק קצת פחות של "משימה בלתי אפשרית" הוא ממש לא העתיק או גנב, אין ספק שהאווירה של הפסקולים הבונדיים השפיעה עליו.

כאשר סדרת הסרטים של ג'יימס בונד זכתה למעין איתחול (היא מעולם לא הייתה חזקה מדי בכרונולוגיה) או לפחות דף חדש עם "קזינו רויאל" ודניאל קרייג, השתנה גם הטון. למרות שכבר לאורך הסרטים של פירס ברוסנן הקאמפיות מותנה - אך הוחלפה באקשן הוליוודי רחב יריעה - כאן הצבעים עומעמו ובונד חזר מחוספס יותר מאי פעם. שתי הבחירות המוזיקליות שנעשו בסרטים עד כה - הראשון עם כריס קורנל, השני עם ג'ק וייט ואלישיה קיז - מתחברים גם הם לאווירה החדשה. אך עדיין, התבנית הבסיסית של ג'ון בארי נשארת טבועה בכל שיר שנכתב לסרט בונד, בדיוק כמו שכל בונד חדש מנסה, גם אם לא במודע, להיות קצת שון קונורי.

>>> ג'ון בארי הלך לעולמו