בטיפול

וודי אלן לא המציא שום דבר. ואם כן אז מי זוכר, כי נדמה שהוא היה כאן מאז ומעולם, ואם אתה יהודי נוירוטי אפילו עם זיקה קטנה לבוהמייניות, הרי שנולדת לתוך עולם וודי אלני: כזה שאפשר לגמגם בו בסקסיות, כזה שבו ג'אז משנות ה-30 או ה-40 של המאה החולפת הופך חוויה לוודי אלנית, כזה שבו ככל שתרד על עצמך יותר כך מתגברים הסיכויים שתשיג את הבחורה. וזה לא שוודי אלן עושה שוב ושוב את אותו הסרט, כפי שהוא הואשם פה ושם - יש לו קטגוריות, כמה סוגים של סרטים, שבתוכם הוא פועל או פעל.

יש את קומדיות הכמעט-סלפסטיק שבהן התאפיין בתחילת הקולנוע שלו - "אהבה ומוות", "זליג", "קח את הכסף וברח". יש את המלדרמות הכמעט-סכריניות שלו - "שושנת קהיר הסגולה", יש את הקולנוע הוודי אלני הקלאסי, טרגיקומדיה נוירוטית - ממוקדמים כמו "מנהטן" ו"הרומן שלי עם אנני" ועד למאוחרים כמו "לפרק את הארי" ובמובן מסוים גם "מה שעובד". יש את קולנוע המחווה שלו, כמו "אבק כוכבים" (מחווה לפליני), יש את המחוות לאינגמר ברגמן. יש את הקולנוע שמנסה להיות חוץ-ז'אנרי, זה שהוא עושה בשנים האחרונות, כזה שבו הוא לא מופיע על המסך ושבדרך כלל גם יוצא מניו יורק, הקומפורט זון הנצחי שלו. זה גם בדרך כלל מוצלח פחות (יגידו מה שיגידו המבקרים, אבל "נקודת מפגש" הוא חתיכת סרט בלתי נסבל).

זה ברור לחלוטין שהקולנוע של וודי אלן הוא קומדיה של הומור יהודי, ודווקא כאשר הוא יוצא לרגעים רציניים יותר ("אישה אחרת"), הוא מתרחק מהעולם היהודי. על אלוהים הוא אומר ב"אבק כוכבים" לדמות של איזה נודניק - "בשבילך אני אתאיסט, אבל בשביל אלוהים אני האופוזיציה הנאמנה". וזה נכון - הסרטים של אלן נמנעים משאלות דתיות, בטח משאלות דתיות-יהודיות, אבל הם רווים לחלוטין בתרבות היהודית. הרי היחידה הבסיסית של ההומור האלני היא הנוירוזה, וזו מנהלת את כל יצירתו לאורך השנים. מהו הזגזוג האובססיבי-קומופולסיבי הזה בין קטגוריות של סרטים אם לא סוג של נוירוזה?

השאלה המעניינת יותר היא - למה הנוירוזה הפכה לאבן הבסיס של ההומור היהודי, כפי שאלן ממחיש שוב ושוב? מבחינה תרבותית, זה מתכתב עם אימאג'ים מוכרים היטב של יהודיות - למשל, הדמות של האם היהודיה, שנפוצה גם בקומדיה היהודית וגם בבתים של רובנו, היא בהחלט כזו שיכולה לייצר נוירוזות. וכמובן שחלק ניכר מהאינטרקציות של הגיבורים של וודי אלן הם גם עם הפסיכולוגים שלהם. זו קומדיה של יחסים פגומים, של אנשים חכמים מדי אבל דפוקים רגשית - וזה, במובן מסוים, גם הסיפור של היהדות עצמה.

למשל, זה מעניין שברוב הסרטים של וודי אלן - וגם בסטנדאפ שלו - המשפחה שלו מוזכרת אבל לא בהכרח מופיעה על המסך. בשתי זירות הקומדיה הנ"ל הוא אהב לדבר על הילדות הלא-מאושרת שלו, על הורים שלא אוהבים אותו ("צעצוע האמבטיה שלי היה טוסטר", "לכולם היה דובי צעצוע במיטה, לי היה דובי אמיתי"). מעין הגזמות מופרעות שאמורות להפוך את הדמות האלנית המיוסרת לארכיטיפ של נוירוזה יהודית, כזו שבאה מהקשר עם ההורים, בטח ובטח שהכל עובד לפי פרויד - אהובו של אלן.

בספר המבריק "משחקים עם אלוהים" של הסופר היהודי-אמריקני שלום אוסנדר, הוא מתאר את סיפור חייו כילד שגדל למשפחה חרדית בניו יורק ואחר כך הולך ומתנתק מהדת. לאורך הספר הוא בוחן את התיאולוגיה היהודית כסיפור של אשמה מתמשכת: ואכן, עם איך שאלוהים מתנהג בדרך כלל (שיחות באמצע הלילה, לך תהרוג את הילד שלך כי מתחשק לי, קפריזיות אינסופית), הוא בדיוק מסוג האנשים שיצמחו להם ילדים נוירוטיים. ואצל וודי אלן - האם הכי מסרסת בקולנוע שלו מופיעה בסרט הקצר "Oedipus Wrecks" (חלק מהסרט של "סיפורי ניו יורק", שכלל גם סרטים קצרים של סקורסזה וקופולה). בנסיבות לא ממש ברורות היא פתאום מופיעה בענק, בשמיים, מעל ניו יורק, ומשתפת את כל התושבים בצרות שלה עם בנה, שבינתיים מתפלץ על האדמה. זו ההמחשה האולטימטיבית של הנוירוטיות של ההומור היהודי: האם הופכת לאיזשהו כוח טבע, ולוודי לא נשאר מה לעשות חוץ מלתפוס את הראש בידיים.

>>> יום הולדת ארבעים לשרה סילברמן: על ההומור היהודי שלה

>>> על ההומור היהודי הנסתר של האחים כהן