מחתרת נילסן

היתה זו טרילוגיית "The Naked Gun" של לזלי נילסן שהולידה את סדרת התרגומים המביכה של שמות סרטים לעברית - "מת מצחוק". ועוד מילא כשאת כל הסרטים שלו סירקו עם המסרק הזה - "דרקולה מת מצחוק", "המיליונר מת מצחוק", "המרגל מת מצחוק", אבל אחר כך באו הג'יגולו מת מצחוק וכל החברים המתפקעים שלו, שהצדדים שלהם כבר כואבים והם בדרך להתקף לב. מה לנילסן ולזה? כלום. הכל.

לזלי נילסן לא המציא ז'אנר קומי - את סרטיו המפורסמים ביותר, "טיסה נעימה" וסדרת "האקדח" בישלה השלישיה המופרעת של צוקר-צוקר-אברהמס, שמצחיקים כבר מהשם. אבל האנרגיה, או בעצם חוסר האנרגיה של נילסן, היא זו שגרמה לו לחזור, בווריאציות שונות, לאותה הדמות שוב ושוב (חוץ מאצל מל ברוקס הגאון, ש"דרקולה מת מצחוק" הוא אולי לא רגע שיא בשבילו אבל גם לא רגע שפל - שם נילסן, בתור הדמות הראשית, הרבה יותר אקטיבי ותככן מבדרך כלל). אבל לזלי נילסן המציא, או לפחות ייצג עבור הצופים ז'אנר מסוים של הקומדיה האייטיזית-ניינטיזית - סיטואציות אבסורדיות לחלוטין שמשום מה לא מצליחות לנער את הגיבורים מהמצב המנומנם שבו הם נמצאים.

בעוד שבקומדיות של ג'אד אפאטו, וכן בקומדיות שנעשו בהשפעתו, למשל, הגיבורים כל הזמן מבולבלים (ג'ונה היל מתחיל למצב את עצמו בתור השחקן האולטימטיבי לסיטואציות האלה, שבהן כל מבט צועק "מה לעזאזל קורה מסביב?", בהמתנה שהסיוט הזה יגמר כבר), הגיבורים של נילסן מקבלים את העולם כמו שהוא, כאילו היה ככה מאז ומעולם. זו לא ההכנעה הלוזרית של פייר רישאר, זו גם לא התזזיתיות והנוירוזה של לואי דה פינס (שכל הזמן מנסה לשנות את העולם לצרכיו).

הדוגמאות מהקומדיה הצרפתית ולא האמריקנית רלוונטיות מכיוון שנילסן חריג בה - הסרטים שהוא השתתף בהם אולי כללו עולמות גסים, פרועים, דפוקים מהיסוד, אבל הוא תמיד התעקש לשמור על חזות מהוגנת, בדיוק כמו על הפוסטר של "המרגל מת מצחוק", בו הוא דופק פוזה למצלמה מבלי לשים לב שהמכנסיים שלו נפלו, בדיוק כמו על הפוסטר של "המיליונר מת מצחוק" בו הוא מחייך בקלילות מבלי לדעת שהוא במרחק צעד אחד מליפול מבניין גבוה.

בית ספר לשוטרים מתחילים

אולי זה בגלל שסגן פרנק דרבין, השוטר האמיץ והדמות שהפכה למזוהה ביותר עם נילסן, פשוט טיפש מכדי להכיל ולהבין את מה שקורה מסביב. הכל סביבו נמצא במצב תמידי של התפרקות, לעיתים קרובות גם באשמתו (או בזכותו, תלוי איך מסתכלים על זה), ומבחינתו העולם בסך הכל מתנהל כרגיל והוא צריך להמשיך עם העבודה שלו. זה בעצם מה שמאפשר לסרט ללכת למקום יותר ויותר קיצוני - אם הדמויות אף פעם לא מתפלאות על המתרחש ועוצרות במקום בשביל לתהות או להקרע מצחוק, אפשר לכופף את המקל עוד קצת. זה בדיוק הקונספט שהוליד בהמשך קומדיות כמו "טיפשים בלי הפסקה" (של האחים פארלי - שהודו לא אחת בהערצתם המוחלטת לצוקר-צוקר-אברהמס), למשל, שנסמכת באופן ישיר על הטמטום המוחלט של גיבוריה בשביל להמשיך להתקיים. ב"מיליונר מת מצחוק", אגב, הקומדיה תלויה בקוצר הרואי הקיצוני של מיסטר מאגו, הדמות שמגלם נילסן, ובסירובו העיקש להרכיב משקפיים.

רוב הקומדיות בהן השתתף נילסן לא היו טובות, ולמעשה יתכן ש"דרקולה מת מצחוק" היה הסרט הסביר האחרון שהוא עשה. מאז הספיקו לעבור 15 שנה וכמות כפולה מזה של סרטים. נילסן פעל בשטח הזה של "הקולנוע הרע", זה שמתקיים בלי בושה ובהנאה רבה מחוץ לשדה של האוסקרים והביקורות המשבחות (הפצצה אותה מנסה פרנק דרבין לפרק ב"האקדח מת מצחוק 33 ושליש" מוטמנת במעטפת "הסרט הטוב ביותר" של האוסקר. הוא כמובן מונע את הפיגוע הנורא ואת חורבן האקדמיה, שלא ראתה לנכון להשיב לו כגמולו והעדיפה על פניו את "פורסט גאמפ").

בעולם הזה אפשר לעשות שלוש קומדיות בשנה, לשחק דמות דומה, למכור את הסרט על בדיחות דומות ועל פרצוף מוכר. לואי דה פינס עשה מזה קריירה, הפך לאייקון לאומי. במובן מסוים, לעשות אוונגרד איכותי ואמנותי בציפיה מסוימת לשבחי הביקורת והפסטיבלים זה קצת מיינסטרים. זריקת זין מוחלטת על דעת הקהל, עבודה קשה כשהתוצר משוחרר ישירות לדי-וי-די - זה השילוב הפרנק דרביני: אומץ. קצת טמטום. והמון אוונגרד.