עסק שחור

בציור "American Progress" של ג'ון גאסט מ-1872, עלמה בגלימה לבנה מתוארת כשהיא מרחפת מעל לסצינה אמריקנית מתקופת ההתפשטות מערבה. העלמה היא קולומביה, כשם ספינתו של כריסטופר קולומבוס, וכאן כהתגלמותה הגשמית של ארצות-הברית. קולומביה מחברת את אמריקה לטלגרף. מתחתיה, ממזרח, נמצא חוף הים. הלאה משם נראות מספר רכבות קיטור, מרכבת תחבורה, כרכרת הגירה, חווה כפרית, איכרים, ציידים וקאובוי רכוב על סוס. בעוד שנציגי ההתיישבות האמריקנית הללו מתקדמים מערבה לבנות את המדינה שבדרך, בזווית השמאלית של הציור נראים הקרבנות – מספר חיות, עדר תאו וכמה אינדיאנים במנוסה.

זהו "הייעוד המובחן" של ארצות-הברית, אותו Manifest Destiny מפורסם, שבמסגרתו הפכה המדינה את האימפריאליזם שלה לשליחות ומכרה את הרעיון לאזרחיה. בדרך זו היא כרכה יחד את צו הגורל הדתי עם ערכי המודרניות, הקדמה, ההשכלה והקפיטליזם. היא לא דיברה על הקרבנות, אלה שנדחקו החוצה במסגרת המהלך ואלה שנפלו בנסיונם להשתתף בהגשמתו. דניאל פליינוויו הוא הגבר האמריקני הזה - היזם המצליח וגיבור "זה ייגמר בדם" - שבמלאכת מחשבת של משחק, תסריט ובימוי חושף את ההיסטוריה האמריקנית ואת ערך האמת המאוד מפוקפק שטמון בהבטחות השפע שלה.

בלי לומר מילה

אומרים על פול תומס אנדרסון ("לילות בוגי", "מגנוליה", מוכה אהבה") שסרטיו בנויים כסדרות של אפיזודות מבריקות. כך גם ב"זה ייגמר בדם", על אף שסצינת הפתיחה שלו אינה נראית טיפוסית בתחילה - נעדרות ממנה החתימה של תנועת המצלמה הארוכה והתועפות של ההתרחשויות. בדומה לסרטיו הקודמים של אנדרסון, עם זאת, העלילה נפתחת בנוכחות מלאה של הפסקול (ג'וני גרינווד מרדיוהד) וממשיכה בהצגתה המקיפה של הדמות הראשית והאירועים המכריעים שיעצבו את עתידה. בראשיתו של הסרט, וכשהוא בודד לחלוטין, דניאל פליינוויו הצעיר כורה זהב עמוק בתוך השממה האמריקנית. על אף פציעה, הוא ממשיך בנחישות את עבודתו. בהמשך, כשהוא מגלה נפט במקרה, הוא ממיר את מטרות הכרייה ופוצח בבניית אימפריית הנפט שלו.

דניאל דיי לואיס כפליינוויו לא אומר מילה לאורך דקות ארוכות מתחילת הסרט, אך כבר בשלב הזה ממגנט את תשומת הלב לדמות מורכבת ומפורטת שיצר בקפידה - החל מתנועות הגוף ואופן הדיבור שלה, ועד האמונה היוקדת במעשיה. דיי לואיס שולט באופן מלא בדמותו של פליינוויו ומצליח לשמור על מימדיה הענקיים, בלי שאלה יהפכו לרגע למוגזמים. קשה להסיט ממנו את המבט.

בכלל, פליינוויו ממעיט בדברים. כגבר האמריקני האידיאלי, ובהתאם לשמו פליינויו (Plain View), הוא מבקש ליצור תחושה שהוא אומר בדיוק את אשר על לבו. אלא שכשפליינוויו מדבר, ומספר פעמים לאורך הסרט הוא עושה זאת בפני קהל במטרה למכור משהו, נוצר פער ברור בין דבריו לבין האמת.

כדי להציג עצמו כאיש עסקים הגון, פליינוויו משווק את עצמו כאיש משפחה. על תקן הההוכחה ניצב לידו תמיד בנו הצעיר. למעשה, זה אינו בנו הביולוגי, אלא בנו היתום של כורה שנהרג באחת ממשימות הכרייה הראשונות של פליינוויו. בהמשך, כשהילד מתבגר ומבקש להתנתק מאביו המאמץ, האחרון מנשל אותו ומטיח בו שהוא אינו בנו ושאין כל קשר אמיתי בין השניים. קשה להבחין מתי פליינוויו משקר בפה מלא ומתי הוא מאמין בגרסאות האמת שהוא מייצר. במהלך הסרט ניכרת אהבתו הרבה לבנו, כך שנאום התוכחה כלפיו יכול באותה מידה להיות גם נאום של אב פגוע.

במקרה אחר, כשהוא מנסה לשכנע חוואים אמריקנים למכור לו את זכויות הכרייה על אדמותיהם, פליינוויו מבטיח שההון שכריית הנפט ייצר יבטיח השכלה, מזון, נתיבי תחבורה חדשים ועתיד טוב יותר לחוואים ולבני משפחותיהם. הנאום הזה הוא אחד מרגעי השיא בסרט - דניאל דיי לואיס מגיש אותו בשימת לב קפדנית לריבוי המשמעויות האפשריות של דבריו. זוהי גם אחת האמירות היותר חדות של אנדרסון על הקפיטליזם האמריקני, אותו הוא מהדר אך גם מבקר בחריפות.

היסטורית, תעשיית הנפט האמריקנית אכן הביאה עמה פיתוח וקדמה לאזורי הכרייה ולאומה כולה. הגישה הגורסת שטוּב כלכלי המורעף על השכבות העליונות מחלחל מטה ומיטיב גם עם התחתונות, היא בבסיס החשיבה הקפיטליסטית שדניאל פליינוויו כה מאמין בה. כך שאלה אינן בהכרח הבטחות שווא מצדו, אולי רק אמירות הלוקות בעיוורון קריטי ביחס לשפיכות הדמים הרבה המתלווה לסוג כזה של קדמה - שפיכות דמים שגם מופיעה ללא הפסקה במהלך הסרט כולו.

דתי זה לא הכי

היד הקלה על האמת אינה נחלתו הבלעדית של פליינוויו. חוץ ממנו, ב"זה ייגמר בדם" ישנן עוד שתי דמויות מרכזיות בלבד ושתיהן חולקות עמו את הנטייה. אחד מהם הוא הנרי, המצטרף לסרט בשלב מתקדם כאחיו האובד של פליינוויו. השני הוא כומר העיירה שאליה פליינוויו מגיע במטרה לרכוש בה את זכויות הכרייה.

דבר קיומו של נפט באדמת העיירה הגיע אל פליינוויו כשפול סאנדיי, צעיר מחושב תושב העיירה, מגיע אל משרדו ומוכר לו את המידע. כשפליינויו מגיע אל העיירה הוא פוגש באיליי סאנדיי, הכומר ואחיו התאום הזהה של פול, שבינתיים נעלם מן הסרט. שחקן אחד, פול דאנו ההיסטרי במידה קיצונית מדי, מגלם את איליי וגם את פול סאנדיי. היעלמותו של פול אחרי סצינה אחת, העובדה ששחקן אחד מגלם את שתי הדמויות ועוד מספר התייחסויות מעורפלות במהלך העלילה, מעוררים את החשד שלמעשה מדובר בדמות אחת. "זה ייגמר בדם" משמר את התהייה באם איליי היה זה שלמעשה הגיע למשרדו של פליינוויו במסווה של אחיו. התהייה הזו מעבה את מערכת היחסים הסבוכה בין שני הגברים בריבוי משמעויות מתעתע.

איש הדת אינו מציג אלטרנטיבה רוחנית לגשמיותו של פליינוויו. גם הוא אינו מנותק משיקולים כלכליים. בתחילה הוא מנסה לסחוט כסף מאיש ההון, בהמשך מבקש לכנס את מפעל הנפט תחת מטריית הכנסייה, ולבסוף הופך את פליינוויו לאויבו המר. מערכת היחסים בין שני הגברים חווה נצחונות רגעיים לכל אחד מהצדדים, אם כי ההפסד הסופי הוא של אותו הכומר, וזהו הפסד רוחני גם אם אינו דתי. כשפליינוויו קיבל לראשונה את בנו לידיו, הוא משח את ראשו בנפט כאקט מתריס אולי לטקס הדתי המקביל לו. הכומר סאנדיי נכשל מול פליינוויו כשסירב להבין שכבודו של אלוהים במקומו מונח, אבל באמריקה הוא יכול להיות רק שני או מקביל לאמונה האמיתית הגדולה, בכוחה של הכלכלה.