מר חסון משחרר את הבופור?

טים ברטון עושה את אי.טי? לחלק א' של הפרויקט>>

מעודדים מההצלחה המסחררת של החלק הראשון בפרויקט (ראשי אולפני הסרטים ודאי היו כבר חותמים אתנו על חוזים אם לא היה כל העסק הזה עם שביתת התסריטאים), חשבנו על אפשרויות נוספות לשילובים קולנועיים חדשים.

למצטרפים החדשים: מרטין סקורסזה מצא דפי תסריט של אלפרד היצ'קוק שמעולם לא צולמו, ועשה מהם סרט קצר ומרשים. בעקבות הצפייה גם עלינו נפלה ההשראה. ככה נראה הסרט של היצ'קוק/סקורסזה, אלה היו ההצעות הראשונות שלנו וכעת: חלק ב' של הצעות כותבי נענע לשאפלים קולנועיים. לשנה טובה של סרטים.

יוסף סידר>> "גבעת חלפון אינה עונה" של דיין

אחרי פטירתו של פולי, סרט ההמשך של "גבעת חלפון אינה עונה" נראה רחוק מתמיד, אבל אין ספק שהסרט שאסי דיין כתב וביים היה לא רק אחת מהקומדיות המושלמות ביותר שנעשו כאן; אלא הסרט שביטא את תקופת השירות הצבאי בצורה הכי מעוררת הזדהות. הצבא של אסי דיין היה קאמפי, מוגזם ומופרך - אבל דווקא דרך הקרקס שהוא בנה ממחנה בודד בסיני, הוא ביטא את תחושת חוסר האונים של החייל הפשוט, שלא לומר את הגיחוך שבמלחמה.

שלושים שנים אחריו, גילינו את הטייק של יוסף סידר לצה"ל, בסרט הרבה פחות מצחיק - "בופור". סידר תיעד את הפרטים הטריוויאליים של צה"ל ויצר תמונה ריאליסטית הרבה יותר. אבל האפקט, אם חושבים על זה, לא היה שונה כל כך מ"גבעת חלפון": ושוב יצא לך לחשוב מדוע בחור בן 18, קראו לו ג'ינג'י או אושרי כהן, צריך בכלל להתמודד עם מערכות אוטיסטיות, עם חוסר הגיון מובנה ועם ההפקעה של חייו האישיים לטובת רעיון שאיש לא טרח להסביר לו.

לסידר יש חוש הומור, את זה לא קשה לזהות. הייתי שמחה לראות אותו משתמש בו בבגרסה משלו ל"גבעת חלפון", כשהוא נותן לג'ינג'י קצת יותר עומק מיוסר, מצלם את הכרס של מר חסון מזוויות משמעותיות יותר ואולי אפילו מתבל את סצינת הרימון בכמה פיצוצים יקרים, רגע לפני שקונסטנצה מתחיל לשיר "תחזקנה ידינו". אחרי כל הכובד של "בופור", נראה לי שגם הוא היה נהנה מזה.
(הדס בשן)

רוברט רודריגז >> משהו של סם פקינפה

אומרים שסם פקינפה ("פאט גארט ובילי הנער", "כלבי הקש") הפך את האלימות לאמנות. "עיר החטאים", בעיני הסרט הטוב של העשור עד כה הוכיח שיש מאסטר חדש בעיר שיודע ליצור עירוב מלהיב של מרחצי דמים, דרמות סוחפות והרבה הומור.

רוברט רודריגז הוכיח כבר ב"אל מריאצ'י", "דספראדו" ו"היו זמנים במקסיקו" שהוא רב אמן בתחום המערבונים. אם הוא היה לוקח את אחד המערבונים של פקינפה הוא יכול היה לתת להם טוויסט מכסיקני שהיה הופך את זווית המבט שלהם על המערב הפרוע ומעדכן אותם לגרסה של אמריקה של מיעוטים ומהגרים, הרלוונטית לשנות ה-2000. נראה לי שזה היה יכול להיות אירוע קולנועי מהפנט לכל חובב אקשן ומערבונים.
(עידו הרטוגזון)

מרטין סקורסזה >> החומרים האבודים של קובריק

סטנלי קובריק השלים מעט מדי סרטים בקריירה שלו. אלה שהגיעו לכדי השלמה זכו כמעט כולם למעמד של יצירות מופת קולנועיות, בהן "אודיסיאה בחלל: 2001", "התפוז המכני", "מטאל ג'אקט", "הניצוץ" ו"ד"ר סטריינג'לאב". גם היצירות הפופולריות פחות שלו נחשבות למופת של עשייה קולנועית. כך למשל סקורסזה עצמו חלק שבחים ל"בארי לינדון", סרט תקופתי של קובריק על גיבור בן המאה ה-18. קובריק צילם את הסרט בעדשות שהנדס במיוחד עבורו ובתנאי תאורה טבעיים שהיו זמינים בתקופה שבה מתרחש הסרט, כדי לדמות לחלוטין את המראה של המאה ה-18 כפי שנראה לבני התקופה.

העניין המיתולוגי עם קובריק הוא שכבר שנים הוליווד מוצפת בסיפורים על תסריטים וחלקי תסריטים אבודים שלו: כאלה שאבדו כשעבר דירה, כאלה שהתחיל ומעולם לא סיים ועוד כל מיני אחרים. להפקיד את התסריטים האלה בידיים פחות ממיומנות יגרור עוגמת נפש לכל המעורבים. אז אולי כדאי שבעקבות הנסיון המוצלח, מרטין סקורסזה יגייס שוב מאמצים וינסה לעשות את קובריק, כפי שקובריק היה עושה אז, אם הוא היה חי, ואם הוא היה עושה את זה עכשיו. ואם לא סקורסזה, אולי גם אלפונסו קוארון ("הילדים של מחר") יתאים.
(אפרת אסקירה)