השחור החדש

סם ריימי כנראה לא יביים סרט רביעי בסדרת ספיידרמן. הוא כמובן יכול, אם לוחות הזמנים יתאימו, אם יהיה לו רעיון טוב לתסריט, אם הקאסט המקורי יביע עניין ועוד כל מיני אם-ים והתניות שבסופו של דבר ינתקזו לכדי הצעה מפתה מספיק של משכורת מרובת אפסים ונתח ברווחים. אבל בבחינת אינטרסים ענייניים בלבד, אין לריימי סיבה לחבור לפרויקט נוסף שכזה משום שאל "ספיידרמן 3" הוא הכניס את כל מה שיש לו להציע כבמאי, תסריטאי וחובב טראש מדופלם. הכל, כולל הופעת האורח המבריקה כרגיל של ברוס קמפבל בתפקיד מלצר צרפתי.

גם האוהד המושבע ביותר של ריימי (והבמאי אסף חבורה גדולה של מעריצים שיאבקו ביניהם על התואר), יודה שבענייני ריימי, מדובר במארז לא אחיד של כשרון, חן, הומור, אינפנטיליות נהנתנית חסרת מעצורים ורגשנות בכיינית חסרת אבחנה. אלה הם המאפיינים שהפכו אותו לבמאי אימה מבריק בטרילוגיית Evil Dead ("מוות אכזרי" היה תרגום כמעט מלא השראה בבנאליה שלו) וליצרן בלוקבאסטרים עם נימה נעימה של חתרנות בשני הספיידרמנים הראשונים.

ספיידי השלישי הוא מנה עמוסה של כל התכונות הריימיות הללו. הוא אולי לא הטוב שבסדרה, אבל הוא לגמרי מיצוי מופרך של הטוב והרע שבה. יש הרבה מהכל ב"ספיידרמן 3", וגם מבחינת העלילה, ניכר שמדובר באוסף סגירת מעגלים אופייני לפרק מסיים של טרילוגיה. אחרי שזכה בכוחותיו וקיבל עליו את האחריות שמתלווה להם בפרק הראשון, סבל מחרטות ופיצול מחויבויות בשני, ספיידרמן של הסרט השלישי הוא כבר גיבור מתורגל המלהטט בהצלחה ובעונג בין ריבוי תפקידיו. הוא גיבור עממי אהוב, סטודנט מוכשר ובן זוג מתפקד לאהובת נעוריו מרי ג'יין ווטסון (קירסטן דאנסט, למרות הכל, עדיין מרגיזה).

אלא שאין גיבור-על בלי קונפליקט מכביד תורני, וכעת מתוך ההצלחה, נולדת היוהרה. פיטר פרקר הצעיר מתחיל להתבשם ממנעמי התהילה, וספיידי הופך ממימוש משאלה של אנטי-גיבור למפלצת אגו גדולה. המפלצת הזו היא כמובן כהת עור, כשהתירוץ לכך הוא סימביוט חייזרי שהופך את החליפה הכחולה-אדומה של העכביש לשחורה, ואת נפשו למהירה יותר לחימה.

ספיידי נלחם בשלושה רשעים המדגימים את זליגתו אל תוך האפלה. שניים מהם מוצלחים והשלישי נסלח לטובת העלילה. תומס היידן צ'רץ' המצויין הוא סנדמן, אסיר נמלט שנקלע למאיץ חלקיקים ההופך אותו לאיש החול. האפקטים המיוחדים שגוייסו לטובת יצירתו של סנדמן הם מהמתוחכמים בסרט ותורמים ליצירתה של סצינה פואטית ביופיה. סנדמן הוא גם העדות המרכזית לכך שמדובר כאן בסיומה של טרילוגיה, שכן הוא מוסיף עובדה לא ידועה עד כה לגבי אירוע מהותי בעברו של ספיידרמן ומעמת את הגיבור עמה.

הרשע השני הוא טופר גרייס המגלם את צלם העיתונות אדי ברוק, ומבקש להחליף את פרקר בדרכי מרמה. ברוק הוא תמרור אזהרה עבור פרקר בתורת התאום שבחר בדרך השגוייה. האויב השלישי והאחרון הוא הארי אוסבורן (ג'יימס פרנקו), שמשלים את מעגל הטינה כלפי פרקר עוד מהתשלום הקודם בסדרה.

ספיידי השחור נלחם בכל אלה בדרכים לא ראויות וברורות מדי, של כוח לא הוגן והתענגות גדולה מדי בסבלו של האחר. חקירת הצד האפל של ספיידי אינה מהמעמיקות והיא נודפת מעט ארומה של יציאה ידי חובה. במקום להחשיך לגמרי את דמותו המסתאבת של פרקר והאלטר אגו שלו, ריימי בוחר בסדרת בדיחות. פרקר הרע הוא הבחור החדש הכי מגניב בשכונה, והוא נראה ומתנהג כמו נער אִמו נרגן (בדקו איך ג'ראד לטו נראה, עכשיו כשהוא כוכב רוק), עם שמץ של איפור עיניים שחרחר, תסרוקת סתורה מדוייקת, ובלי שמץ של בושה כשהוא מדגים צעדי ריקוד במטרה לעורר קנאה. וזה מאוד מצחיק, על אף ההתחמקות.

חוץ מזה, יש גם רומנטיקה ב"ספיידרמן 3", כשמערכת היחסים עם אמ.ג'יי סובלת מהנהנתנות החדשה של פרקר ומהמכשלות האחרונות בדרך לפני התמסדות; ישנה את דודה מיי הטרחנית ששוב בוזקת את הקיטש המתיש שלה; יש הררי אבק ברחובות ניו יורק שמזכירים את אסון התאומים; יש דימויים נוצריים, אם כי מעט פחות מבסרט השני; יש הרואיזם פטריוטי ויש בובה של אפקטים מיוחדים; סטן לי מתארח עם שורה שמחניפה למעריצים וברוס קמפבל הוא תמיד הכי מצחיק בסביבה. רק כדי להבהיר שוב את הנקודה, "ספיידרמן 3" אולי לא הטוב שבסדרה והוא אינו חף מבעיותיו, אבל כרגע, הוא מיצג הדקדנטיות המהנה והמשביע ביותר שרץ בקולנוע.