אין זו אגדה

עבור אופליה, הילדה-גיבורה של "המבוך של פאן", החיים הם לא מקום נעים. האושר המשפחתי נמנע ממנה כשאביה נהרג במלחמת האזרחים הספרדית; ואלימות וזוועות ממשיכות לרפד את יומה גם כעת. היא נאלצת להיגרר עם אמה ההרה אל מוצב מרוחק עליו מפקד בעלה החדש של אמה ואבי התינוק שברחמה, קצין אכזר בצבאו של פרנקו.

אופליה היא ילדה אופיינית לסיפורי פנטזיה מודרנית: היא מחזיקה בביוגרפיה מרה וכן באפשרות לחמוק ממנה על ידי דמיון מפותח, חלומות וחיבה לסיפורי אגדות, בהם תשלב את עצמה כאחת הדמויות ואליהם תתעל את הפחדים שלה משינוי, נטישה והתבגרות.

בזמן שאמה גוועת בהריון מסוכן ואביה החורג טובח בפרטיזנים לטובת אידיאולוגיה וגם הנאה סאדיסטית, היא מגלה יער פלאי, פיות ואת פאן, יצור מיסטי שבין אדם ותיש הדר במבוך ומגלה לה שהיא גלגולה של נסיכה אבודה של ממלכה עתיקה. פאן מציע לאופליה לשוב לממלכה הקסומה, אך מתנה את השיבה בשלוש משימות פלאיות שנשזרות בסרט לצד המשך שגרת הזוועות. ההנחה היא, שאם תצלח את המשימות, תוכל אופליה לעזוב את עולמה הישן לטובת קסמיו של החדש.

הנה לכם כל מרכיביה של אגדה קודרת לילדים גדולים. הבמאי גיירמו דל טורו מנצל חוש לאסתטיקה גותית, עבר בעיצוב איפור לסרטים והערכה אמיתית לסיפורי אגדה, כדי להפוך את הסרט שלו למערכה של דימויים אמביוולנטיים ויפהפיים. כי כזו היא המציאות וכזו היא האגדה ב"המבוך של פאן" - שתיהן מכילות בתוכן אלמנט של אימה. היער שלו נצבע בגווני אפור וענבר מתעתעים; המפלצים והפיות שלו פועלים במגמה כפולה שנועדה למשוך ולדחות את החושים; ואופליה אפילו מולבשת בשמלה וסינר שמזכירים עליסה אחת שביקרה גם היא בארץ פלאות שחוקיה היו לא לגמרי ברורים.

בגבול המטושטש הזה שבין המציאות והאגדה, נמצא יופיו הרב של "המבוך של פאן". עוצמות הרוע והאכזריות של העולם האמיתי בו, מופרזות עד כדי פארסה. הקצין המרושע מיוצג בו כארכיטיפ של אכזריות, וה"טובים" המובחנים הם הפרטיזנים שמקבלים סיוע סמוי מתוך המחנה הצבאי. אולם גם הם מסוגלים לאכזריות כשידם על העליונה.

מן העבר השני, עולם הפנטזיה אינו רחום והגון יותר מהמציאות כפי שהוגדרה. גם בו המניעים אינם תמיד גלויים והחוקיות אינה הוגנת יותר. המשימות שעל אופליה לצלוח מפגישות אותה שוב עם יצורים מסוייטים שאחראים גם הם על מעשי אלימות מזעזעים. רק שהפעם מדובר, למשל, במפלץ עם עיניים בכפות ידיו שמשפד ילדים, בעוד שבמציאות איכרים תמימים נרצחים עם בקבוק יין, כפי שעושה אביה החורג.

במהלך דרכה של אופליה בעולם הפנטזיה, עם זאת, אין רגע בו היא או הצופים זוכים לאישור שהיא מגוייסת לטובת מטרה נעלה ולא לטובת גחמותיו השרירותיות של פאן, ייצור ידוע בהפכפכות לכל חובב סיפורי אגדות.

אופליה הצעירה, המתבקשת לבחור בין שני העולמות שנגלו אליה, בוחרת באגדה. זוהי בחירה שמשקפת את סירובה לוותר על הילדות ולהיכנע לאביה החורג (הלוקה בעצמו בקיבעון בנוגע למעבר הזמן), הדוחק בה להתבגר. יותר מכך, זוהי בחירה ספרותית מצדה של אופליה, לבחור בעולם שגם אם אינו אכזרי פחות מעולמה שלה, יש בו, למזער, תחושה של שליחות ומשמעות.

אופליה, שנאלצת לפגוש בגיל צעיר מדי את זוועות העולם האמיתי שבו הצבא והפרטיזנים נוקטים בשיטות אכזריות חסרות מטרה, בוחרת בעולם שגם אם אינה מבינה אותו לחלוטין, הוא עולם של אגדה, בו השיאים והמגרעות גרנדיוזיים, פלאיים ומתגמלים יותר מאלה שהיא מכירה. ובעיקר, היא בוחרת בו כיוון שהאגדה ודאי מתנהלת לקראת איזה סוף עם סיבה ומטרה שאינן מובטחות לה בעולמה שלה.