געגועי לאושוויץ

1962 הייתה שנה מכריעה בחייו של חיליק וולדמן בן ה-10, בה התנסה באהבה ראשונה וצפה בחרדה בהתערערותו הנפשית של אביו ובהשפעותיה על תאו המשפחתי. הסרט "מכתבים לאמריקה" של חנן פלד מוגש כסיפור התבגרותו הקומי-טראגי. ברגעיו המוצלחים, הוא מעורר זיכרון מעט שונה מהנהוג של ילדות תל אביבית מזן הדור השני לשואה, אך לבסוף גולש לנוסטלגיה סנטימנטלית ואינו מגשים את הפוטנציאל הביקורתי שבו.

שגרת הדחקת השואה של משפחת וולדמן מוסטת יום אחד על ידי אירוע מינורי לכאורה. אבי המשפחה, מוישה (רמי הויברגר) מגלה בעיתון תמונה של ג'ק וולדמן, יועצו החדש של נשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי. על בסיס התמונה מוישה הופך משוכנע כי ג'ק הוא למעשה יענקל, בנו הראשון מנישואיו הראשונים. הוא ומפתח פנטזיה לא הגיונית שבנו הצעיר הצליח לשרוד את אושוויץ, אינו יודע שאביו גם הוא בחיים ובתל אביב.

מוישה שולח מכתב לאותו ג'ק ואי הוודאות וההמתנה לתגובה מזעזעות את מערכת היחסים שלו עם אשתו השניה רבקה (יבגניה דודינה המפעימה), המפרשת את התנהגותו של בעלה כביקורת על משפחתו החדשה ועל מערכת היחסים ביניהם. גם יחסיו הקרובים של מוישה ובנו הצעיר חיליק (עידו פורט), נפגעים בעקבות התעוררותה מחדש של הטרגדיה הישנה. בניסיון ילדותי לעודד את אביו, חיליק עושה מעשה שמשפיע על אביו ומחריף את המשבר המשפחתי.

משפחת וולדמן המסורתית-דתית והזעיר בורגנית אינה המשפחה שהפכה מזוהה כיוצאת אירופה וניצולת שואה. אותה הוויה "גלותית" השנואה על הציונות מתוארת בסרט ללא ייפוי הרואי. מוישה אינו אדם משכיל, לפרנסתו הוא עוסק בכרירת ספרים וחלומה של אשתו על דירה בשיכון בחולון כמעט מזכיר את הווי המהגרים של "סאלח שבתי". גם כשלון קיבוץ הגלויות הישראלי בא לידי ביטוי בסרט, עם ביטולו היהיר של מוישה את שיריה של "אום כולכום". יש לציין כאן לרעה את דמותו של המורה המזרחי בבית הספר הדתי של חיליק המטופלת באופן נלעג וגזעני לצורך יצירת אפקט קומי. דמות המורה כמו מועתקת מסרטי הבורקס הישנים ומעיבה על הנכונות לקבל את הסרט כטקסט ביקורתי.

בתוך הרקע הזה חייו של חיליק מוצגים במבט הרומנטי האופייני לסרטי התבגרות. הרקע המסורתי ממנו הוא מגיע והטראומה שאביו נושא נשזרים בחוויות שהוא מייצר לעצמו, ואלה נוגעות בעיקר לסיפור האהבה המתפתח בינו ה"גלותי" לילדה הישראלית מבית הספר ולדרך שבה הוא מנסה לפייס את אביו האהוב.

"מכתבים לאמריקה" משחזר באופן מפואר את תל אביב של שנות ה-60. מיקום פריטי התפאורה, הביגוד, הריהוט וכלי הרכב מדוקדק במידה כמעט פטישיסטית, המייצרת תחושה שמדובר בהמחזה סמלית של התקופה. לכך עוזרים רמי הויברגר במשחק מוקצן ואוולין קפלון המגלמת ניצולת שואה עם סיפור מקביל לזה של מוישה ובזרועותיה ההיסטריות הוא מתנחם. הסנטימנטליות המוקצנת הזו זרה לאופן שבו חווית הדור השני התקבעה בזיכרון הקולקטיבי שלנו. במקום ההדחקה הרגילה וההתעלמות האריסטוקרטית מהפיל בחדר המגורים, הסרט מתאר ניצולי שואה מלודרמטיים ברגשנותם ואנשים פשוטים בבסיסם.

בדרך זו הסרט היוצא בימים האחרונים של שנת 2006, מספק מבט שאינו טיפוסי על חווית הדור השני. חישוב מהיר מראה כי הקריינות המלווה את הסרט, של חיליק הבוגר, היא תוצר זכרונו של גבר בן כ-54. בני דור זה מנסחים את חוויות ילדותם מזה כעשרים שנים ובימים אלה זכרון השואה כבר מנותח על ידי בניהם, אנשי הדור השלישי. יצירת סרט המתעד חוויה של דור שני בתקופה השייכת כבר לבני הדור השלישי מחייבת מידה של התייחסות והשפעה. הרחבה של נקודה זו ושל חלקו של חיליק הבוגר בסרט המבקש לפתוח ולעצב מחדש את זכרון ילדותו היתה יכולה להיות פתח להפקת תובנות מעניינות על התפתחות היחס לשואה בזכרון הקולקטיבי הישראלי אולם הסיכום העלילתי ותחימת השפעותיו למסגרת הזמן של שנות ה-60 מונעים לבסוף את יכולתו של "מכתבים לאמריקה" לספק אמירה שיש בה יותר מנוסטלגיה גרידא.