זוזי הצדה

"הצד שלו הצד שלה" בכיכובם של ה(כבר לא) זוג בחיים האמיתיים, ווינס ווהן וג'ניפר אניסטון, משווק כקומדיה לא-רומנטית. זו אבחנה מיותרת. מעטות הן הקומדיות הרומנטיות שיכולות לטעון בכנות שהן גם וגם. בדרך כלל, הן רומנטיות ולא מצחיקות, וכשהקומדיה כבר ישנה, אין צורך ברומנטיקה. "הצד שלו הצד שלה" דווקא מצחיק לפרקים, אבל הלא-רומנטיקה שלו, משאירה בחיך טעם של תאונת שרשרת, ולא מהסוג הנעים.

ווהן הוא גארי, אניסטון היא ברוק. הוא מדריך טיולי אוטובוסים, היא עובדת בגלריית אמנות. לפני שלוש שנים הם נפגשו במשחק בייסבול, והדגימו איך זה כשהפכים נמשכים. היום היא רוצה שהוא יהיה יותר רגיש לצרכים שלה והוא לא מבין מה כל כך מטריד אותה באיך שהוא מנהל את חייו. היא נפרדת ממנו כדי להוכיח לו שהוא יהיה אומלל בלעדיה. הוא עדיין לא מבין מה היא רוצה מחייו. הצרה היא שהשניים חולקים דירה איכותית בשיקגו ועד שענייני הנדל"ן ייפתרו, היא תמרר את חייו והוא יחזיר לה בחוסר האכפתיות שהיא כה אוהבת.

מכאן הסרט מתנהל כמאבק מכוער בין המינים. היא מביאה דייטים הביתה, הוא משחק סטריפ-פוקר עם חשפניות על המצעים הטובים. במקום להחריב את הזוגיות בחגיגה של רשעות ואנרכיה, בני הזוג חסרי המעוף מציקים אחד לשני, כועסים ואחר כך בוכים. זה לא "מלחמת רוז ברוז", זה יותר קרוב לגירושים של ההורים שלכם. ואתם זוכרים כמה כיף זה היה.

בשונה מהגירושים של ההורים שלכם, כאן יש צודק, וזה ללא ספק הצד שלו. אפשר לטעון שהתסריטאים, ובהם ווהן שכתב את סיפור הבסיס לסרט, לוקים בהבנה ילדותית של מניעי המין השני, ולכן יצאה להם דמות נשית שהיא תככנית, מניפולטיבית ויללנית. אבל טענה כזו תהיה לא הוגנת. לא רק התסריט אחראי לדמותה הבלתי נסבלת של ברוק. חלק נכבד מהאשמה ראוי שייפול גם על ג'ניפר אניסטון עצמה, שהמוטיב החוזר בקריירה הטלוויזיונית והקולנועית שלה הוא נחישותה להיות תמיד הנודניקית הכי גדולה בסביבה.

לצדה של אניסטון, ווהן נראה כציפור מיובשת בכלוב מעוצב. היא לא מייצרת הזדהות והיא לא מעוררת הבנה. הוא דווקא כן. התחושה מתחדדת בסצינות שלו בלעדיה, בהן ווהן הוא עדיין המגנט הכריזמטי הזכור לטובה מסרטיו הקודמים ("סווינגרס", "אולד סקול", אפילו "דודג'בול"). למעשה, החלקים המוצלחים ביותר ב"הצד שלו הצד שלה", הם אלה בהן אניסטון נעדרת מהמסך ו-ווהן חופשי לנצח על פירמידת אחווה גברית חדשה. חבורת ווהן כוללת הפעם את ג'ון פברו ("סווינגרס"), ג'ייסון בייטמן ("משפחה בהפרעה") ו-ווינסנט ד'ונופריו ("חוק וסדר: כוונה פלילית"). שלושתם חברו לווהן בסרטים קודמים וגם כאן הם משלימים אותו ומצחיקים בזכות עצמם.

"הצד שלו הצד שלה", למרות נסיונו להיות אחר, קורס לתוך החוקיות הישנה של מלחמת המינים. במסגרתה, הבנות תמיד רוצות לתקן את הבנים, לא משנה שהן קיבלו אותם ככה במועד הרכישה ואף אחד לא הבטיח מקצה שיפורים. הבנים מצדם, לנצח אינפנטילים, תמיד רוצים לשחק כדורגל, אטארי ופלייסטיישן 2, לפני שיסכימו לקנות פרחים או לעשות את הכלים. לפי הכללים, בסוף מסכימים שלמרות מאדים ונגה, יש איזון, כי החסרונות מתקזזים. ב"הצד שלו הצד שלה" אין איזון כזה. הצד שלו נראה מפתה ומהנה ושלה קנטרני ומתיש. לא פלא שהשניים נפרדו - הסרט הזה הוא תרופה מרה לכל חולה אהבה.