תעביר את המלח

ז'אנר סרטי הפשע מתויק אצלנו בדרך כלל בקטגורית ה"לא ניתן לבצע בעברית". כמו אמירות דומות אחרות, ע"ע רוקנרול בעברית, הטיעון הוא כמובן תירוץ לחוסר היכולת שהופגן עד כה בתחום. לראיה, נמצא הרעיון המבטיח מאחורי סרטם החדש של אורי ובני ברבש, "מלח הארץ": ארבעה חברים יוצאי סיירת מתכננים שוד קאזינו ובונים על שירות המילואים שלהם שיספק את האליבי לפשע.

יש הרבה דרכים שבהן התקציר הזה יכול היה להפוך לסרט משמעותי. ישנן אפילו כמה טעויות שאילו היו נעשות, היו הופכות אותו לכישלון מכובד. אבל "מלח הארץ" הוא לא כאן ולא שם. כסרט פשע הוא צפוי ומוסרני מידי. כסרט על ישראליות - ושמו של הסרט מצהיר שעניינו ישראליות - הוא לוקה בחוסר הבנה. אותו חוסר הבנה נראה בוטה במיוחד כשהוא מגיע מזוג יוצרים שהונם הרוחני נבנה על תיאור פניה המיוסרים של החברה המקומית.

את העלילה מוביל אקי אבני, הוא נדב הרמן, כתב פלילים. נדב הוא מסוג האנשים שזכו בחיים מוזהבים, ומתעקשים לזהם אותם כל אימת שהם יכולים. במקרה הנוכחי, כלי ההרס הוא התמכרות להימורים. הנושים המגיעים לביתו של נדב תוקפים את זוגתו יעל (ליאת גליק) והורסים את השלווה המשפחתית. כדי לנקום ולעשות בדרך כמה מליוני שקלים, נדב מגייס את חבריו לסיירת, כרמי (נתי רביץ), מוני (אלון נוימן) וחגי (צחי גראד) והארבעה מתכננים את סיפור הפשע, ואת הכיסוי המילואימניקי. מן הצד השני של החוק, עומד השוטר ליאור אשכנזי, שאמור להשלים את מאזן היין-יאנג/פושע-איש חוק, מול דמותו של נדב.

"מלח הארץ" לא מצליח להטמיע באופן אמין את סיפור הפשע בתוך הסביבה הישראלית. הפגמים באמינות מתחילים בסגנוּן המצוחצח שנראה לא מכאן. אקי אבני וחבריו למילואים יושבים בבר מעוצב, שותים אלכוהול חום בכוסות נמוכות. הם אמורים להיות מלח הארץ, אבל גולדסטאר אין שם. אקי אבני מסתובב עם רבולבר כסוף וארוך קנה. אף אחד בארץ לא מסתובב עם רבולבר כזה, אפילו קלינט איסטווד עבר לאקדחים צנועים יותר. האם זוהי אידיוסינקרטיות של הדמות, שחיונית להבנתה, או שמא מדובר בבחירה סגנונית גרידא?

זו אינה התקטטנות מיותרת. סרט כזה מבקש מצופיו להשעות את חוסר-האמונה. אולם שפתו הסגנונית התלושה של "מלח הארץ" מקשה על משימה זו ומקרינה על אפיון הדמויות. הקאזינו, משרדי המשטרה, הדירות ובתי המגורים של הדמויות הראשיות נראים כאילו יצאו מקטלוג של הפקת אופנה. ישראלים לא גרים בבתים כאלה ולא עובדים במשרדים כאלה. אילו היו, הם לא היו צריכים לשדוד קאזינו עבור ארבעה מיליון שקלים עלובים.

כמו כן, הסרט לא ממש מנמק את מניעי הדמויות לביצוע מעשה הפשע. צורך כלכלי אמיתי מופיע רק אצל חגי, שצריך לשלם מזונות לגרושתו. האחרים נגררים למעשה בקלילות, כאילו לא מדובר בפריצה מהותית של נורמות מוסר וחוק. מכיוון שאף אחת מהדמויות לא נראית כמנהלת חיים ישראלים, אי אפשר לקבוע שיש משהו בחברה, בצבא, במילואים שהשחית אותם והפך את הפשע לאפשרות פעולה סבירה עבורם.

גם התחבולה העלילתית שמעמתת לבסוף את אקי אבני עם ליאור אשכנזי היא ניצול של טכניקה ללא שימוש חכם במשמעותה. שני הגברים אמורים להיות צדיה ההפוכים של אישיות אחת. המבנה הדואלי הזה משמש בסרטי פשע כבחינת הזדהות, כדרך לבדוק מיהו הבחור הטוב ומיהו הבחור הרע. במקרים המעניינים, השוטר הוא לא הבחור הטוב. ב"מלח הארץ" ליאור אשכנזי דווקא מנצח, והוא יהיר וזחוח בדיוק כמו אקי אבני. הפתרון הזה עושה את סיפור הפשע בסרט לאנקדוטה סתמית, והדבר היחיד שישראלי בו הוא הטיפול החפיפניקי בסוגייה שאפשר היה להפוך לממתק קולנועי עם התייחסות יותר מעמיקה.