אל תיגע לי באקס, מן

גיבור-על מוצלח נוהג להחזיק בדילמת זהוּת, קונפליקט אישיותי שמגדיר אותו ומבדילו מאחרים. סרטים טובים על גיבורי-על הם אלה שבונים את עלילתם כווריאציה על הדילמה הטמונה בזהות הגיבור. שני הסרטים הקודמים בסדרת "אקס מן" היו דוגמה להצלחת השיטה, אבל אז בא השלישי ודרס בגסות את מה שעד כה נבנה בקפידה.

בסרטים הקודמים, שני הפנים של הקונפליקט התגלמו בצ'ארלס אקסווייר (פטריק סטיוארט) ומגניטו (איאן מק'קלן). שני המנהיגים המוטנטים חלקו תפיסות שונות ביחס למקום המיועד עבור בני מינם בתוך החברה האנושית. אקסווייר, הומניסט אמיתי, האמין שמוטנטים ובני אדם יכולים לדור בכפיפה אחת, למרות ההבדלים ביניהם. מגניטו האמין שלא ניתן לגשר על הפערים. לשיטתו, גם לא הייתה סיבה לגשר עליהם, משום שבני מינו לא היו רק שונים מבני האדם, אלא עליונים עליהם בזכות כוחותיהם המיוחדים. לפיכך, הפתרון הראוי בעיניו היה הפרדה; בני האדם לעצמם, והמוטנטים גם. העובדה שבעולמם של אקסווייר ומגניטו, מוטנטים היו מיעוט נרדף, תדלקה את שאיפות ההשתלבות אצל הראשון, ואת נטיות הבדלנות אצל השני.

אקסווייר ומגניטו הציעו שתי מסקנות אפשריות לדילמה של המוטנטים. שאר הדמויות שהשתתפו בסרטים הקודמים ייצגו גוונים שונים על הסקאלה שביניהם. בהדרכתו של הבמאי בריאן סינגר ("החשוד המיידי"), ההתמודדות של המוטנטים עם שאלת זהותם, קיבלה צורה של תהליך יציאה מן הארון. תחילתו של התהליך בהתכחשות לכוחות המיוחדים, שהופכת לסלידה מהם וסיומו בהשלמה וגיבוש זהות. הבימוי הרגיש ייצר סרטים שהצליחו לקיים דיון מטאפורי עדין על יכולתה של חברה מודרנית להיות רב-תרבותית ועל השאלה האם נכון להפעיל מערכת חוק ומוסר אחת על קבוצות תרבותיות שונות. לזכותם של סינגר ואיאן מק'ק'לן הנהדר, יש לרשום גם את חשיפת כוחה הממגנט של רטוריקת הבדלנות הפאשיסטית.

לאורך הדרך, הנתון האחד שקיים את קונפליקט הזהות בסרטי "אקס מן", היה הוודאות שאכן ישנו הבדל מהותי בין בני אדם ומוטנטים. מוטנטים נולדו אחרים, הם לא בחרו להיות כאלה ואין להם יכולת לשלוט בתכונות המבדילות אותם מבני האדם הרגילים.

ב"אקס מן 3" של ברט ראטנר ("שעת שיא"), הנתון הזה נעלם. בתחילת הסרט, מתברר שחברה אמריקאית פיתחה "תרופה" לגן המוטנטי. הנוטלים אותה, יאבדו את תכונותיהם המיוחדות ויהפכו לבני אדם רגילים. במישור המטאפורי זהו פתרון מקומם. ההתייחסות לאחרות כאל מחלה שיש לרפא, מקדשת את הנורמליות ושוללת את זכות הקיום של השונות. מעבר לכך שזה רעיון נורא, הוא צורם במיוחד, משום שהוא הופך את האמירה של הסרטים הקודמים בסדרה.

במישור העלילתי, הצגתה של התרופה לגן המוטנטי היא בחירה פחדנית ולא מעניינת. בחירה פחדנית משום שהיא חותמת את המונולוג הפנימי של הדמויות בסרט. הגיבורים לא צריכים להתמודד בחייהם עם המאפיינים שהפכו אותם למי שהם, כי הם יכולים לדכא אותם באמצעים רפואיים. בחירה לא מעניינת, משום שלמרות הניסיון של הסרט לעשות דרמטיזציה מהעניין, הצגתה של התרופה הופכת את העולם של "אקס מן" להרבה יותר פשוט. אם בני האדם יבחרו לפתוח במלחמה נגד המוטנטים, התרופה תשמש ככל נשק ביולוגי אחר. אם לא תהיה שם מלחמה, לא תהיה בעיה כלל, וכל מי שמעוניין, יוכל לפנות אל סל הבריאות של קופת החולים הקרובה ולהיפטר מהמוטציה המעיקה.

זהירות, ספויילר קטנטן

הטיפול הרעיוני הרופס הזה לא מדלג גם על הדמויות. אמנם יש פנים חדשות שהצטרפו לחבורה, ובהן איינג'ל, קיטי פרייד וביסט (קלסי גרמר) מהקומיקס המקורי, אבל זמן המסך הקצר שכל אחד מהם מקבל, לא מצדיק את צירופם. מה גם שצירופם בא על חשבון זמן המסך של דמויות ותיקות, שהופכות הפעם למיצגים חד-מימדיים של תכונותיהם העל-טבעיות. המרכזית בין אלה, היא ג'ין גריי, שמתה בסרט הקודם וחוזרת בדמות פניקס זועמת, לא ברור על מה.

המבנה העלילתי מאפשר לרטנר להתעלל עוד קצת בדמויות המרכזיות, להרוג שלוש מהן ללא הצדקה ולהפיל על שלוש נוספות את השפעותיה המסרסות של התרופה. ועבור הנוטים לדמוע בקולנוע, הישמרו לכם מפני הסצינה האחרונה.

יחד עם זאת, ולמרות המכשלות המתסכלות, "אקס מן 3", טוב יותר מסרטי גיבורי-על אחרים כ"קטוומן" שוויתר לחלוטין על הקונפליקט האישיותי של הגיבורה המרכזית, או כ"באטמן מתחיל" שהעניק פתרון בזק רקבובי לפסיכולוגיה של איש העטלף. בכל זאת, נראה ש"אקס מן 3" נעשה מתוך איזו הערכה עילגת לנושא.

ההתלהבות הילדותית של רטנר מגילוי והצגת כוחות-העל של הגיבורים, מהנה ומדבקת, וההשקעה שנעדרה מהתסריט והטיפול בדמויות, נמצאת בכמויות באזור האפקטים המיוחדים. אפילו יש סצינה מונומנטלית אחת שמצדיקה את מחיר הכרטיס לקולנוע, ובה גשר שער הזהב של סן פרנסיסקו נעקר ממקומו ומוסט לכיוון האי של אלקטרז. אילו לא היו הסרטים הקודמים בסדרה, היינו מסתפקים בכך, אלא שמ"אקס מן" למדנו לצפות להרבה יותר.