16 רחובות יותר מדי

על הנייר, " 16 רחובות" נראה כמו סרט פעולה נוסחתי שאין סיבה שלא יצליח. העלילה צריכה להישען על הכימיה בין שני הגיבורים הראשיים, האחד יהיה צעיר וקשקשן והשני מבוגר ועייף מהעולם. השניים יצוותו יחד בניגוד לרצונם, יעצבנו אחד את השני, יצחיקו את הצופים, תהיינה שם כמה סצינות מרדף ופיצוצים, ובסוף, שני הגיבורים יכניסו לכלא את הרעים ויהפכו בעצמם לחברים הכי טובים.

על ההגה - ריצ'ארד דונר, במאי פעולה ותיק עם תיק עבודות נאה הכולל את סופרמן וסדרת נשק קטלני. כלומר, סרטים כאלה הוא יודע לביים. הגיבור הראשי, ברוס ויליס, הוא מילואימניק של כבוד בז'אנר וגם הגיבור המשני, מוס דף, החתים כרטיס בג'וב האיטלקי. אלא ש"16 רחובות" לא מתפקד כסרט פעולה מוצלח. הוא לא מותח, לא מצחיק, ונראה שכל מרכיביו חברו יחד להכשילו.

ראשית, ברוס ויליס. יש שחקנים שהשתיקות שלהם חזקות ממלים. דניאל דיי לואיס הוא אחד כזה. גם ארנולד שוורצנגר. ברוס ויליס - עדיף שידבר. כשהוא מדבר, הוא שנון ומלא חן. כשהוא שותק, הוא נוטה לאמץ הבעה עמוקה וקודרת, כזו של שחקנים רציניים. ב"16 רחובות" הוא מגלם את ג'ק מוסלי, בלש מזדקן, אלכוהוליסט, דכאוני, צולע, משופם ושמנמן, לא שנון ומאוד לא חינני. הבוס של מוסלי מטיל עליו להוביל אסיר צעיר ממתקן כליאה אל בית המשפט, לצורך מתן עדות. הדברים, כמובן, לא מתנהלים כמתוכנן. אדי, האסיר הצעיר, אמור להעיד במשפטו של שוטר מושחת ואיגוד השוטרים המושחתים של ניו יורק לא מתכוון להניח לכך לקרות. מוסלי, בעצמו שוטר מושחת לשעבר, מחליט שהנה הגיע זמן הישועה, ומתכוון להציל את אדי בכל מחיר. השניים נמלטים מהשוטרים לאורכם של 16 הרחובות שבין מתקן הכליאה ובית המשפט, ובדרך מדלגים מעל גגות ומרתפים, מחליפים אקדחים וחוטפים אוטובוס אחד.

דמותו של מוסלי בנוייה בפזיזות והופעתו של ויליס כה דלה, עד שלא ברור לחלוטין מהם המטענים הרגשיים שהדמות נושאת או מה היה הדבר שגרם לבסוף לשינוי האישיותי שהתחולל בה ולדאגה הפתאומית בנוגע לעניינים של צדק ומוסר.

דבר אחד ברור - האסיר הצעיר בגילומו של מוס דף, אינו האחראי לשינוי. דף ("מדריך הטרמפיסט לגלקסיה") הוכיח בעבר יכולת לייצר נוכחות קולנועית מעניינת. הפעם הצליח לו פחות. ג'ו פשי, כריס רוק, אוון ווילסון - אלה קשקשנים מעוררי סימפטיה. מוס דף מצליח רק לעצבן כשהוא לא מפסיק לקשקש בטון יבבני ומאנפף על מיסטיקה ויכולתם של אנשים להשתנות. על הכימיה שבין דף ווויליס, אין בכלל על מה לדבר, משום שויליס נשאר קפוא לנוכח כל פעולותיו של דף, דבר שרק מכניס את האחרון לסחרור ניורוטי נוסף.

נקודת האור היחידה בצוות השחקנים היא הופעתו של דיוויד מורס ("גרין מייל") בתפקיד השוטר המושחת הראשי, שבניגוד לוויליס הכבוי, מטעין את הסצינות בהשתתפותו במתח, על אף משחק שקט וצנוע.

סרט אקשן יכול לעיתים לחפות על מגבלות צוות השחקנים אם העלילה יעילה ומותחת מספיק ואם סצינות הפעולה מרהיבות דיין. הבעייה היא ש"16 רחובות" לא בטוח שהוא סרט אקשן. העלילה לא מאוזנת ורצופת פגמים לוגיים - מוסלי, למשל, לעיתים מבריק בכושר תכנון ולעיתים מפליא בטעויות בנאליות. חבורה של כחמישה שוטרים מושחתים, מצליחה בקלילות להפוך את העיר במרדף המונע מצרכים אינטרסנטיים לחלוטין, כמו מעידה על אובדן סופי של החוק והסדר בעולמו של הסרט, אך מצד שני, הגיבור הראשי ניצל ממוות ודאי בזכות שיקול דעתו של שוטר אחר בסצינת מפתח בסוף הסרט.

למרות שהמירוץ הוא נגד השעון, קשה לאתר רגע מותח באמת שלא נפתר בדרך הצפוייה ביותר. סצינות הפעולה מעטות מידי וכשהן כבר מגיעות, הן בעיקר רעשניות. למעשה, נראה שכל קטעי הפעולה הן מעין מס שפתיים, כאשר הסיפור שדונר רוצה לספר, הוא דרכן של שתי הדמויות הראשיות לגאולה והצורך במתן סיכוי נוסף גם לאנשים שחטאו בעבר. אלא שהדמויות אינן מעניינות מספיק, הדילמות שלהן שטחיות ומתובלות במיסטיקה זולה והגאולה היא מיידית ופשוטה עד כדי כך שלא ברור מדוע היה צורך בכל כך הרבה זמן ואנרגיה להגיע אליה.

אולי עם בימוי פחות גס ומשחק יותר רגיש, ניתן היה לעשות סרט מרדף שהוא גם דרמה אנושית. עם הצוות הנוכחי, "16 רחובות" הוא סרט שלא יודע לאן הוא הולך, איזה סיפור הוא מספר ואת מי זה בכלל אמור לעניין.