הסרט החדש בכיכוב סידני סוויני הוא טיפשי ומוגזם, אבל קל לזרום איתו וליהנות ממנו

על הנייר, "עוזרת הבית", סרטו החדש של פול פייג ("מסיבת רווקות", צמד סרטי "בקשה מסתורית", "עצבניות אש") שמבוסס על ספר מצליח בעל אותו שם, מוגדר כמותחן אימה פסיכולוגי, כזה שאמור להפעיל לחץ מצטבר ולשחק על תחושת האיום. הטריילרים ממש מתעקשים על הכיוון הזה, ורומזים על תפקיד "פחות זוהר" לסידני סוויני, משהו שמתרחק קצת מהדימוי שהוליווד הדביקה לה מאז פרצה לחיינו. בפועל, הסרט מציע מוצר אחר: הוא דומה יותר לשעשועון תפניות מאשר למותחן שמבשל פחד, הוא יותר משחק של החלפת מסכות מאשר בנייה עקבית של מתח.

העלילה עוקבת אחר מילי, צעירה בעלת עבר פלילי בתקופת מבחן שנאבקת כלכלית ושמתגוררת ברכב שלה. היא מתקבלת לעבודה כעוזרת בית בביתם הענק של זוג עשיר עם בת יחידה, כולל מגורים. מילי יודעת שהיא על קצה צוק, שכל טעות תחזיר אותה אחורה, ולכן היא מתעלמת מהדגלים האדומים שמופיעים כמעט מיד. הבעל מוטרד מעצם נוכחותה, הילדה עצובה ומרוחקת, וחדר בעליית הגג מרגיש כמו החלטה תסריטאית שמטרתה אחת – להלחיץ.

מהר מאוד בעלת הבית, נינה (המועמדת לאוסקר אמנדה סייפריד, "מאנק", "עלייתה ונפילתה של אליזבת' הולמס", "ילדות רעות"), עוברת מלהיות אישה חביבה ומעט לחוצה למנוע בלתי צפוי של כאוס ופסיכוזה. אין כאן סלואו ברנר, אלא קצב שמחליף מצבים בלי אזהרה. במקביל, הבעל אנדרו הולך ומצטייר כעוגן רגשי בתוך הבית, חומל ומרגיע יותר, כמעט אלטרנטיבה הגיונית לטירוף שמסביב. מילי נאחזת בזה, גם כשהבית שולח לה עוד ועוד סימנים לברוח. אנזו הגנן המסתורי מנסה להזהיר אותה, חברותיה של נינה לא מפסיקות להשחיר אותה ושמועות מהשכונה מציירות את המשפחה ככזו שכדאי להתרחק ממנה – ומהר.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• "כשהופעתי בחו"ל לפני המלחמה, התגובות היו חמות – אחרי שפרצה, משהו השתנה"

• "והאוסקר הולך ל... גל גדות!": תחזיות התרבות הכי מופרעות ל-2026

• "כן" הוא סרט גדול מהחיים, ביזארי ופרוורטי – וגם אירוע קולנועי של ממש

עד כאן זה יכול היה להפוך למותחן אפקטיבי אם הסרט היה סבלני ובונה שכבות, כך שהיה מכניס אותנו בהדרגה ללולאה – אלא שהבעיה המרכזית של "עוזרת הבית" היא התסריט, שמחליף לדמויות זהויות בקצב שמרגיש לפעמים כמו שישה תפקידים שונים על שלושה שחקנים. במקום התפתחות, קפיצות, במקום פסיכולוגיה, אילוץ, הדמויות לא משתנות – הן פשוט מתחלפות.

גם המשחק נגרר לשם. סוויני, סייפריד וברנדון סקלנר (המגלם את בעלה של נינה) עובדים קשה בתוך מסלול שמזיז אותם ממניע למניע, לפעמים על הגבול שבין קומי ובין לא מוצלח. דווקא מיקלה מורונה ("365 ימים") בתפקיד אנזו הוא החריג, דמות שמחזיקה נוכחות עקבית ואמינה יחסית בתוך הסערה.

ועדיין, חשוב להגיד, בחלקים מסוימים הקהל באולם כן נהנה: היו תגובות, צחוקים במקומות הנכונים, ואנרגיה של צפייה משותפת שעובדת לטובת סרטים מסוג זה. אבל התחושה היא שההנאה הזו מגיעה למרות הסרט ולא בזכותו, כי כשמבינים שהסרט משחק על הגזמה ועל תחושת טראש מודעת למחצה, יותר קל לזרום איתו.

דווקא בשליש האחרון שלו, "עוזרת הבית" מתכנס. בנקודה זו, הסרט סוף-סוף מתחיל להיראות כמו משהו שיודע לאן הוא הולך, ומצליח להעניק הקשר אמיתי למה שראינו קודם לכן (ולא נרחיב כדי לא לספיילר). זה לא מציל את הדרך, אבל כן מצדיק חלק מהצפייה בו ואף מספק רגעים שבאמת עובדים, כולל סיום שכדאי להישאר בשבילו.

בשורה התחתונה, "עוזרת הבית" מבדר וטיפשי במקרה הטוב ובזבוז זמן קליל במקרה הפחות טוב. הוא לא מספיק מפחיד כדי להיות מותחן פסיכולוגי ולא מספיק מדויק כדי להיות טראש מבריק, אבל הוא כן מספק כמה רגעים של הנאה לקהל שמגיע עם הציפיות הנכונות, במיוחד לקראת סופו.