כל דקה בסרט הזה מורטת עצבים יותר מקודמתה – והתוצאה פשוט מהפנטת

פלוריה היא אחות חדר ניתוח באחד מבתי החולים הבכירים בציריך, שנכנסת לעוד משמרת ערב במחלקה שבה היא עובדת – אלא שהפעם היא נדרשת להחליף קולגה חולה, לפקח על אחות מתלמדת ובין לבין גם להשגיח על מטופליה הרבים, כל אחד עם התיק המורכב שלו.

הבמאית פטרה וולפה משתמשת בכלי הבימוי שלה כמנתחת בחדר ניתוח, ומפעילה בצופים תחושת לחץ גוברת שגורמת לנו להיכנס לתודעתה של פלוריה, ויחד איתה להרגיש את הגרון ההולך ומתהדק בכל פעם שיש חולה חדש שדורש את תשומת ליבה המיידי, בין אם זו מטופלת שכבר הייתה אמורה לקבל אנטיביוטיקה לפני שעתיים, מטופל שמחכה לאבחון החיובי באשר לסרטן הסופני שלו מהרופאה הראשית העסוקה, והמטופל הרגזן המבוטח בביטוח הפרטי, שרק מחכה לתה העלים שלו. כל אלו הם רק חלק ממנופי הלחץ על הגיבורה שלנו, שמדקה לדקה ריבוי המשימות והעומס המנטלי עליה גדל, ובאופן אפקטיבי – תחושתנו זהה לזו שלה.

וכמובן, קרדיט ענק מגיע גם לאוני בנש, אשר סוחבת על כתפיה את תפקידה הלא פשוט בהצלחה רבה ובתצוגת משחק סוחפת. היא מבצעת באופן מרשים את השינוי שחל בפלוריה, מאחות נחמדה וחייכנית לאחות נחמדה וחייכנית שנלחמת ב-10 זירות במקביל, וכל זאת כשהיא עדיין מצליחה לשמור על חיוך שברירי, שאיתו היא מרשה לעצמה להישבר כשאף אחד לא רואה אותה.

מעל הכול, "משמרת מאוחרת" הוא סרט אנושי שחושף אותנו אל מגוון רחב של דמויות, חלקן גסות רוח שעושות הכול כדי לא לפתח אצל הצופה סימפתיה. אך בסופו של יום, הסרט שובר בפנינו את הדעות הקדומות שהספקנו כבר לפתח אל הדמויות שבו, וחושף כיצד כל אחד מהם חי עם, איך לא, כאב מסוים.

"משמרת מאוחרת" מציב אותנו בסיטואציה מוכרת שכולנו עברנו (או נעבור) לפחות פעם בחיים. בתוך הסצנה הכאוטית של עולם הרפואה הציבורי הוא, מצליח בעזרת בימוי מדויק, קצב מהפנט ובלאוני בנש אחת להכניס את הצופים לשעה וחצי של מסע ייחודי, מלחיץ, עצוב, מכעיס, ושוב – מלחיץ. הוא מטיל זרקור חשוב על צוותי הרפואה שנמצאים תחת עומס רב במיוחד, בעניינים של חיים ומוות, לאורך שעות ארוכות ומתישות – ולמרות הכול, ממשיכים לנסות להישאר אנושיים.