5 דרכים שפסטיבל הקולנוע הזה השפיע עליכם הרבה יותר משחשבתם

טרנטינו. נולאן. סקורסזה. אנדרסון. ספילברג. לינץ'. במשך 85 שנותיו, פסטיבל הסרטים קאן, שנוסד רגע לפני מלחמת העולם השנייה בעיר הצרפתית השמשית, הפך לבית ליוצרים גדולים שכאלו, לצד אמנים בתחילת דרכם, וחרט על דגלו להתייחס לקולנוע כאמנות לכל דבר ועניין.

למרות שהוא לא פעם חורג מהטעם הכללי (מביני עניין יגידו לכם שהוליווד מתעניינת בהיצע של הפסטיבל יותר ויותר משנה לשנה) ומבליט לפעמים דברים נישתיים, הסרטים שזכו בו – או יותר נכון, בפרס הגדול "דקל הזהב" ("Palme D'or") – השפיעו לא פעם על החיים של כולנו הרבה יותר משנדמה לנו. לרגל המהדורה ה-78 של הפסטיבל שמתרחשת בימים אלו, הנה 5 זוכי "דקל הזהב" ששינו את חיינו מהקצה אל הקצה:

"מטריות שרבורג" (1964):

מפורסם הרבה פחות מהסרטים האחרים ברשימה, המחזמר הצרפתי הזה קטף את הפרס הגדול בפסטיבל קאן בשנת 1964 והיה לחריג בנוף מחזות הזמר עד אותו העת – כל הדיאלוג שבו מושר; למעשה, אין בסרט דיאלוג שאיננו שיר.

למרות זאת, סרטו השלישי של הבמאי ז'אק דמי רחוק מלהיות סתם קוריוז, אלא חולל שינוי של ממש בהגדרות של איך מחזמר קולנועי פועל ובמה הוא יכול לעסוק. עם עלילה העוקבת אחר רומן בין שני אוהבים פשוטים מעיירת הפועלים שרבורג – ז'נביב (קתרין דנב, בתפקיד שהזניק את הקריירה הענפה שלה) וגי (נינו קסטלנובו) – שדרכיהם נפרדות בשל גיוסו של האחרון למלחמת אלג'יר המדממת, דמי שזר צבע עשיר, "קאמפ" ללא בושה (דמי היה ביסקסואל, שנפטר מסיבוכי מחלת האיידס ב-1990), פסקול מפורסם של מישל לגראן ונושאים חברתיים אקטואליים, שהעסיקו רבים מאזרחי צרפת באותן השנים לכדי יצירה אחת בלתי נשכחת.

לפתע, מחזות זמר לא היו מוכרחים להיות רק מבדרים ולעסוק בחיים הנוצצים בהוליווד גרידא אלא גם יכלו לבטא את בעיות העולם הגדול, בדרכם הייחודית שלהם; נדמה שלולא "שרבורג", לא היינו מקבלים מחזות זמר אקטואליים הרבה יותר, כדוגמת "רנט" ו"המילטון". זוהי תרומתו הקטנה של דמי למדיום האהוב.

"נהג מונית" (1976):

בקרוב ל-50 שנותיו, "You talkin’ to me?" הפך לקלישאה – משפט אייקוני מהסרטים, נטול קונטקסט, שיכול להופיע בכל מקום, מפרסומת ועד גב מחברת ב"מקס סטוק". אבל מאחורי המשפט הכה נודע הזה עומד אחד מהסרטים המשפיעים ביותר של הקולנוע האמריקאי, ולבטח אחד מהמשפיעים ביותר שזכו ב"דקל הזהב" – "נהג מונית" ("Taxi Driver").

אחרי שצפה בסרטים "הנאשם" של אלפרד היצ'קוק ו"A Bigger Splash" – דוקומנטרי אודות הצייר המפורסם דיויד הוקני – רצה הבמאי הצעיר מרטין סקורסזה ליצור סרט "חלומי" משלו, שיערער את צופיו. אך חלום בעיני רבים מאיתנו אינו חלום בעיני סקורסזה; עם תסריט מטלטל מאת המבקר/תסריטאי/במאי פול שריידר – שנלחם דאז בנדודי שינה והתגורר במכוניתו, לאחר גירושים מכוערים – סקורסזה רקם את "נהג מונית" דרמה/מותחן פסיכולוגי שהיה ל"סיוט" יותר מחלום.

שותפו הוותיק של סקורסזה, רוברט דה נירו (שחזר השבוע לפסטיבל לקבלת פרס מפעל חיים), מגלם את טראוויס ביקל, יוצא מלחמת וייטנאם שעובד כנהג מונית בניו-יורק המלוכלכת ומלאת הפשיעה של אמצע העשור; הלם הקרב שלו, ניסיונותיו הרומנטיים הלא-מוצלחים עם קמפיינרית (סיביל שפרד) של סנאטור משופשף, והיכרותו המקרית עם ילדה-זונה (ג'ודי פוסטר בת ה-12) מדרדרים את מצבו המנטלי יותר ויותר, עד לבלתי נמנע.

כסיפור על סכנת לקיחת החוק לידיים, השפעת המדיה על תפיסת הדימויים בחיים שלנו, גבריות רעילה, גזענות וכאבי המלחמה הלא מטופלים, "נהג מונית" זיקק את הטראומה המתמשכת של ארה"ב בשנות ה-70 והנכיח את הכוח של הקולנוע האמריקאי באותן השנים להתמודד עם כך, ולא להימלט לאקספיזם.

מאז "נהג מונית" הפך לברכה לקולנוע אך גם לקללה – מניסיון ההתנקשות בנשיא ארה"ב רונלד רייגן שנעשה בעקבותיו (כדי "להרשים" את ג'ודי פוסטר), עד לשלל החיקויים שנוצרו לו (אהמ "ג'וקר") ועד נציגי הגבריות הרעילה המודרנית, שרואים במעשיו של ביקל כ"סיפור גבורה", ולא דוגמה להרס עצמי. בכל זאת, את אפקטיביות הסרט אף אחד לא יוכל להכחיש.

"אפוקליפסה עכשיו" (1979):

3 שנים אחרי שמרטין סקורסזה נגע בפצע הפתוח שהוא מלחמת וייטנאם, צלל חברו ואחד מגדולי הקולנוע האמריקאי, פרנסיס פורד קופולה ("הסנדק"), ללב הג'ונגל הוייטנאמי עצמו כדי לחקור לעומק את המלחמה הטראומטית. התוצאה הייתה טראומטית לא פחות עבור הבמאי (תכף נגיע גם לכך) אך הניבה את אחד מהסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים – "אפוקליפסה עכשיו" ("Apocalypse Now").

עיבוד רופף לרומן של ג'וזף קונרד "לב המאפליה", קופולה שינה (כשנטל את תפקיד הבמאי מג'ורג' לוקאס, שהתעסק לו בסרט קטן אחר – "מלחמת הכוכבים") את הרקע מקונגו של המאה ה-19 לוייטנאם של שנות ה-60, כשהוא עוקב אחר משימתו החשאית של קפטן ווילארד (מרטין שין) לחסל את קולונל קורץ (מרלון ברנדו), איש כוחות הביטחון שהפך לא שפוי.

אפוס המלחמה הגדול הזה נודע לשמצה בצילומיו הכאוטיים, כשהושפע מסרטו של וורנר הרצוג "אגירה, זעם האל", ובחר להצטלם "און-לוקיישן", ביערות הטרופיים של הפיליפינים. מה שהחל כצילומים של חמישה חודשים התארך לשנה אחת ארוכה מידי, כשסטים נהרסו שוב ושוב בשל מגז האוויר; ברנדו – שצבר לו מוניטין של שחקן הפכפך ודעתן – הופיע מבולבל ולא כשיר לצילומים; ואילו שין סבל מהתמוטטות עצבים ומהתקף לב שהפך כמעט פאטאלי.

נדמה שכל אלו בסוף השתלמו, כשקופולה שבר את הטאבו הלא רשמי דאז בחברה האמריקאית בכל הנוגע לעיסוק ישיר במלחמה הכושלת והעקובה מדם שהיא מלחמת וייטנאם, שהסתיימה רק 5 שנים קודם לכן. כמסה על אלימות, פוליטיקה וכאב, הבמאי עיצב מחדש את סרט המלחמה, והראה שלא כל תיאור של מלחמה נועד להלל אותה או לחלק את העולם ל"טובים" ו"רעים".

"אפוקליפסה עכשיו" קטף את "דקל הזהב" באותה השנה, כשחלק אותו עם סרט אנטי-מלחמתי נודע אחר - "תוף הפח" הגרמני. הייתה זו זכייתו השנייה במספר של קופולה בפרס הנכסף, חמש שנים אחר סרטו "השיחה" – אף הוא ניסה לפרק את האקלים הפוליטי המושחת באמריקה, במסווה של מותחן ריגול.

"פריז, טקסס" (1984):

זוכה "רגוע" הרבה יותר ב"דקל הזהב" הגיע דווקא מכיוון גרמניה, אי שם בלב שנות ה-80. לבמאי הגרמני וים ונדרס ("מלאכים בשמי ברלין") היסטוריה ארוכה עם ארה"ב, כשתמיד נמשך לעסוק בנופיה העצומים והשוממים והאינדיבידואליזם האמריקאי בסרטיו, הרחק מה"שלמות" של הוליווד. את ה"מגנום אופוס" שלו בתחום יצר ב-1984, עם "פריז, טקסס" ("Paris, Texas").

יצירה משותפת זו של ונדרס והמחזאי/שחקן המנוח סם שפרד עוסקת בתמהוני מעורער בשם טרוויס הנדרסון (הארי דין סטנטון), שמתאחד עם אחיו וולט (דין סטוקוול) ובנו האנטר (האנטר קארסון); טרוויס והאנטר יוצאים במהרה למסע ברחבי מערב אמריקה, בשביל למצוא את אשתו הנעדרת של הראשון (נטשה קינסקי).

הסיפור העל-זמני על מציאת העצמי ואמריקה המטאפורית (העיר פריז שבטקסס – האמיתית לגמרי – לא מופיעה בסרט כלל) לא רק סיפקה לונדרס את התהילה הגדולה ביותר שחווה עד אז, אלא גם מקפצה לקריירות מוצלחות לשלל שמות: סטנטון, שהופיע ב-100 סרטים בתפקידים קטנים וקטנים יותר ("המורד", "הנוסע השמיני" ועוד...) עד לסרטו של ונדרס, זכה בתפקידו הראשי המשמעותי הראשון בקריירה שלו ולתחייתה הממושכת (בין היתר, בסרטיו של דיויד לינץ') עד למותו ב-2017; סטוקוול, ששקל כמעט לפרוש ממשחק ולפצוח בקריירת נדל"ן, מצא אף הוא בסרט אפשרות לתחיית קריירה שנייה (גם הוא בסיועו של לינץ') ותוך כמה שנים היה מועמד טרי לאוסקר; קינסקי, שיצרה לדמותה יומן רקע בשביל לשפר את אמינות הופעתה, ניצלה את הסרט להשתחררות מהדימוי האירוטי שדבק בה בשנים שלפני כן; ואילו עוזרת במאי אחת לא ידועה בשם קלייר דני ("עבודה טובה") עודדה ע"י ונדרס לפצוח במהרה בקריירת בימוי משלה.

בין אם מדובר בסטוקוול או סטנטון, קורט קוביין ו-"יו 2" (בין המוזיקאים הרבים שהכריזו בפומבי על אהבתם הרבה לסרט), שלל הסרטים העצמאיים שמקיפים אותנו מידי שנה (והופכים יותר ויותר פופולריים) או בצופה הפשוט - "פריז, טקסס" עדיין נותר רלוונטי ומשפיע לרבים, למעלה מ-40 שנה לאחר צאתו.

"ספרות זולה" (1994):

מה כבר יש להגיד על היצירה העל-זמנית הזו שלא נאמר, צוטט, הומחז מחדש או הפך קלישאתי? הסרט התזזיתי הזה, שמשחק במושג הזמן כאילו היה פליימוביל, שם את היוצר שלו – בחור צעיר וזב חוטם, חובב קולנוע מושבע, דאז עם סרט אחד בלבד לשמו ("כלבי אשמורת") – בלב המפה הקולנועית העולמית. ליוצר הזה קוראים קוונטין טרנטינו, ושנים לפני שתהינו כולנו מה הוא הזמין בקפה "זוריק" או מה לבשה אשתו דניאלה פיק על השטיח האדום, הוא הימם את פסטיבל קאן והעולם כולו כשקטף את "דקל הזהב" עם "ספרות זולה" ("Pulp Fiction"), בסרט שכבר גרם לסנסציה ושערוריה במספר ימים הספורים מאז הקרנת הבכורה שלו.

קשה לתאר באמת את הסרט בעלילה אחת ברורה (להגיד "צמד מתנקשים יוצא למשימה" יהיה עוול), אבל במה שאפשר להגדיר כ"פוסט-מודרניזם מצולם", "ספרות זולה" מערבב ז'אנרים שונים – פשע, קומדיה, דרמה ואף אימה; השפעות שונות (מברוס לי ועד "הגל החדש" הצרפתי); שחקנים מתחילים (אומה ת'ורמן, סמואל ל' ג'קסון), כוכבים (ברוס וויליס) ואלו שעבר זמנם (ג'ון טרבולטה); אלימות גרפית; והמון המון מוזיקה ליצירה אחת שקשה להתייחס אליה באדישות, גם אחרי כל השנים שעברו והטוויסטים שהפכו מיושנים.

הרבה יותר מ"הסרט עם הגיף של טרבולטה מחפש משהו", "ספרות זולה" הוכיח לעולם שסרט אינדי לא חייב להיות "כבד" ומלא בחשיבות עצמית, אלא כיף, קליל וכזה שמדבר בשפה צעירה, שכולם יכולים להתחבר אליה, מבלי שיאבד מרצונו להשפיע על עולם האומנות. ואכן "ספרות זולה" יצר מהפכה – מהמחשבה שסרט לא חייב להיות אך ורק ז'אנר אחד עד האהבה הבלתי נדלית לרפרנסים מכל עבר וכלה באמונה שגדלה משנה לשנה ביוצרים צעירים.

מי יודע, אולי צעיר שעובד כמוכר בחנות ביום אחד יזכה בפסטיבל החשוב בעולם למחרת; זה בדיוק מה שקרה לטרנטינו.